גולדרייך בשבע שגיאות - בעקבות פסיקת בג"ץ בעניין הענקת פרס ישראל

מאת ד"ר משה בכר

לאחרונה נפל דבר בישראל, עם פסיקת בג"ץ בדבר הענקת פרס ישראל בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב לפרופ' עודד גולדרייך.[1] התרחשות זו היוותה תקדים ראשון מסוגו בארבעה מובנים לפחות: אי-אישור המלצת ועדת השופטים לבחירת המועמדים לפרס ישראל בידי שר.ת החינוך; הגשת העתירות לבג"ץ כנגד החלטת השר.ה בידי ועדת הפרס עצמה (גולדרייך עצמו כלל לא עתר כנגד ההחלטה); דחייה על ידי בג"ץ של עמדת שר החינוך - ובמקרה זה אפילו שני שרי חינוך המשתייכים לשתי מפלגות שונות בשתי ממשלות שונות - לעניין הענקת הפרס (במקרה זה סירוב להעניקו); מתן הוראה אופרטיבית של בג"ץ, להעניק את הפרס לאדם מסוים.

באוגוסט 2021 ניתן פסק דינו של בג"ץ בעתירה ראשונה בנושא, בו קבעו השופטים סולברג ווילנר בדעת הרוב שיש להחזיר את הדיון בעניין אל שרת החינוך, על מנת שתשוב ותבחן את המלצת ועדת הפרס. מולם, סבר השופט עמית בדעת המיעוט, כי יש להורות לה לקבל את המלצת ועדת הפרס ולהעניק את הפרס לגולדרייך.[2]

בפסק הדין הנוכחי, בסוף מרץ 2022, כבר פסק בג"ץ ברוב דעות לגופו של עניין בעתירה שנייה שהוגשה בנושא – בעקבות סירובה של שרת החינוך לשנות את עמדתה הקודמת. השופטים עמית ווילנר קבעו שיש להורות לשרת החינוך להעניק לגולדרייך את הפרס, אל מול השופט סולברג שנותר הפעם במיעוט, אשר סבר כי יש לכבד את החלטתה שלא להעניק לו את הפרס.

מבלי להיכנס כלל לדיון במחלוקת הציבורית האם ראוי היה להעניק את פרס ישראל לגולדרייך על רקע הישגיו המקצועיים מחד גיסא והתנהלותו האחרת מאידך גיסא, מסקרן לבחון מה הוביל להתרחשות התקדימית והחריגה דווקא בפרשה זו. השאלה הזו מעניינת במיוחד לנוכח כתיבת פסק הדין המרכזי בידי וילנר, הנחשבת שופטת שמרנית במיוחד, דהיינו כזו אשר דוגלת, ככלל, בהימנעות מהתערבות שיפוטית בפעולת הרשויות האחרות. שני השופטים האחרים מילאו את התפקיד ה"מצופה" מהם על פי תיוגם המקובל: עמית, הנחשב כשופט אקטיביסט-ליברל, צירף את חוות דעתו לזו של וילנר, בעוד שסולברג, הנחשב שופט שמרן, נותר בדעת מיעוט. אלא ש"חציית הקווים" של וילנר – טרפה את הקלפים. למקרא פסיקת בג"ץ צפות ועולות שבע שגיאות מרכזיות, שתרומתן הייתה מכרעת בדרך לתוצאה הסופית.

טעות ראשונה: "אין חדש תחת השמש" – אופן הצגת פסיקת בג"ץ בעבר בנושא פרס ישראל

בית המשפט מזכיר בפסיקתו את העובדה שבעבר דחה בג"ץ באופן עקבי עתירות שהוגשו אליו כנגד החלטות בדבר הענקת פרס ישראל, עתירות שהתבססו בעיקר על התבטאויות פוגעניות ושנויות במחלוקת בכתב או בעל-פה של המועמדים לפרס: עמוס עוז,[3]שולמית אלוני,[4] יגאל תומרקין,[5] פרופ' זאב שטרנהל,[6] הרב יעקב אריאל.[7] אלא שממקרים אלו לא ניתן ללמוד רבות לענייננו, שכן לא היה בהם כל פער בין עמדת ועדת הפרס לבין עמדת שר החינוך, ובאותה מידה בה גיבה בג"ץ את עמדת ועדות הפרס - כך גיבה הוא גם את עמדת שרי החינוך. מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מן התקדים – אף אם מדובר במקרה יחיד – בו הורה בג"ץ לוועדת הפרס לבחון מחדש את המלצתה להענקת פרס ישראל לעיתונאי שמואל שניצר, בגין מאמר בודד אך שנוי במחלוקת שפרסם.[8] באותו מקרה אכן התכנסה ועדת הפרס בשנית, ומאחר שלא הושגה תמימות דעים בין חבריה – לא הוענק הפרס לשניצר בסופו של דבר.

טעות שנייה: "הערפל הנורמטיבי" – מיהו הגורם לו נתונה בעצם הסמכות לקבוע מי יזכה בפרס ישראל?

בעבר כבר הדגיש בג"ץ את משקלה המכריע של המלצת ועדת הפרס וגרס שסמכות האישור הנתונה בידי שר החינוך נועדה לאפשר לו רק לפקח על תקינות פעילות הוועדה, ואינה מתירה לו להתערב, מטוב עד רע, בהכרעותיה, ביחס אליהן נתונה לה אוטונומיה מוחלטת. בהתאם לכך, מציינת השופטת וילנר, כי החלטת שרת החינוך שלא לאשר את המלצת הוועדה לא התיישבה עם אמות המידה שהותוו לאורך השנים בפסיקת בג"ץ, והשופט עמית קובע כי "החלטתה של שרת החינוך קרובה למעמד של 'חתימת קיום', ואין לה זכות וטו על החלטת הוועדה" (בדומה לחתימת קיום של שר המשפטים על החלטת חנינה של נשיא המדינה).[9] כנגד זאת, קבע השופט סולברג בדעת המיעוט בפסק הדין: "עלינו לזכור ולהזכיר, כי זכות 'המילה האחרונה' נתונה לשרת החינוך". האם ישנו בסיס נורמטיבי מוצק להפיכת שרת החינוך – כדעת שופטי הרוב - ל"חותמת גומי", סטטיסטית בתהליך, חסרת כל סמכות להפעלת שיקול דעת עצמאי? לטעמי התשובה על כך שלילית.

נוהל הענקת פרס ישראל - לרבות שאלת הגורם בעל הסמכות לעניין זה - מעוגן אך ורק ב"תקנון פרס ישראל",[10] מסמך הנחיות פנימי של משרד החינוך. הוראות התקנון סובלות מניסוח עילג, מסורבל, מעורפל ורווי סתירות פנימיות, אשר הקושי שהוא מייצר בא לידי ביטוי מובהק בדיוק בעובדות המקרה שבפנינו.

סעיפים 32-31 לתקנון קובעים כי "עם קבלת ההחלטה בוועדת השופטים, יובאו המלצותיה לפני שר.ת החינוך. החלטת השופטים תקבל תוקף רק לאחר שהשר.ה י.תאשר את ההמלצות. השר.ה רשאי.ת להחזיר המלצה, במנומק, לדיון חוזר בוועדה, לשם קבלת החלטה חוזרת. ההחלטה השנייה של הוועדה תהיה סופית" (ההדגשות אינן במקור – מ.ב.). בולט מיד לעין שהטקסט הזה אינו מבחין בבירור בין החלטות והמלצות. משתמע ממנו גם שאישור שר החינוך הוא לכאורה מרכיב הכרחי בתהליך, ומהותו של כל הדיון בבג"ץ תומכת בפרשנות זו, בהיותה עוסקת בשאלה האם ראוי לכפות על שר.ת החינוך לאמץ את עמדת הוועדה אם לאו. אך למרות זאת, מדובר בתקנון במונחים של סופיות החלטת הוועדה. כמו כן, ניתן להבחין, כי מנסחי התקנון כלל לא העלו בדעתם מצב בו שר.ת החינוך י.תחליט בסופו של תהליך שלא לקבל את המלצת ועדת הפרס ולא נתנו מענה ברור למצב זה. מכאן שקשה להבין מכאן בבירור מי הוא בעל הסמכות ומה הם גדרי סמכותו.

הערפל הנורמטיבי בנוגע לזהות הגורם המוסמך משליך גם על עניינים נוספים: מצד אחד - עצם זכות העמידה של ועדת הפרס, כגורם שהגיש את העתירה: האם גוף שהוא בעל מעמד של גורם ממליץ בלבד יכול בכלל לעתור כנגד בעל הסמכות שלא אימץ את המלצתו? זהו כשלעצמו אירוע משפטי נדיר ביותר, אם לא ראשון מסוגו. מצד שני - מידת הלגיטימציה להחלטת השר שלא לפעול בהתאם לעמדת הוועדה: ברור, כי ככל שהוא בעל הסמכות – כך גדל מרווח שיקול הדעת הנתון בידו.[11]

פרס ישראל נוסד כבר בשנת 1953, ומדהים להיווכח כי במשך קרוב ל-70 שנה לא מצאה כנסת ישראל לנכון לעגן את הנושא בחוק, וזאת אף שמדובר בעניין ממלכתי מן המעלה הראשונה, אות ההוקרה החשוב ביותר שמעניקה המדינה, על כל המשמעויות הסמליות והטקסיות הנלוות אליו. בעבר אמנם עמדו על הפרק כמה הצעות חוק בנושא, אך הן לא הבשילו לדבר חקיקה מחייב. לפחות באחת מהן,[12] אגב, הוצע להקנות את סמכות אישור ההחלטה על הענקת פרס ישראל לנשיא המדינה במקום לשר החינוך. העברת הסמכות הנתונה כיום בידי גורם פוליטי לידיו של הגורם הממלכתי הבכיר ביותר הינה כיוון פעולה שראוי בהחלט לשקול אותו לעתיד לבוא, אך זה אינו המצב כיום.

טעות שלישית: "למי למי יש יותר כבוד" – הגנה על מעמד ועדת הפרס?

בוועדת הפרס חברים מומחים מן המעלה הראשונה בתחום הרלוונטי, והיא בעלת מוניטין של גוף אוטונומי וחסר פניות, הפועל אך ורק בהתאם לשיקולים הנוגעים לעשייתו המקצועית ולתרומתו של המועמד.

השופט עמית מציין בפסק הדין הראשון: "שרי חינוך קודמים, הגם שלא תמיד רוו נחת, בלשון המעטה, מהבחירה בזוכה פרס ישראל, אימצו את החלטת ועדת הפרס. במקרה דנן, זו הפעם הראשונה ששר חינוך בישראל לא מאמץ את החלטת ועדת הפרס, ומצב ייחודי זה הביא למצב ייחודי שבו זו הפעם הראשונה שוועדת הפרס היא שעותרת כנגד החלטת שר החינוך".נראה, אם כן, שרצונו של בית המשפט לשמר את מעמדה ויוקרתה של ועדת הפרס כגורם מקצועי ובלתי תלוי – היה בין הגורמים המשמעותיים שהובילו אותו לתוצאה אליה הגיע. אך האם הפסיקה האחרונה תסייע להשגת מטרה זו?

חוששני שגם כאן התשובה הינה שלילית. לא רק שההתנהלות כאן עלולה לפגוע באמון הציבור הרחב במוסד ועדת הפרס, עקב אי-מתן משקל ראוי על ידה לשיקולים רחבים יותר מעבר לשיקול המקצועי הצר, הרי מתעוררת סכנה נוספת, שבית המשפט לא נתן דעתו לגביה: מכוח סעיף 18 לתקנון נתונה סמכות קביעת זהותם של חברי ועדת הפרס בידי שר החינוך, לאחר התייעצות במומחים לתחום. לנוכח פסיקת בג"ץ המייחסת משקל מוחלט להכרעת הוועדה, קיים חשש כי שרי החינוך יתחילו לפעול על בסיס שיקולים פוליטיים כבר בשלב מינוי חברי הוועדה, מה שעלול להביא לפיחות נוסף במעמדה.

טעות רביעית: "לשיר בשני קולות" (1) – התייחסות בית המשפט לפעילות גולדרייך לפני החתימה על העצומה

הלכה פסוקה היא כי פרס ישראל מוענק בגין הישגים מקצועיים בולטים או תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, וכי ככלל אין לייחס לעניין זה משקל לדעותיו או להתבטאויותיו של אותו אדם. ואולם, גם זה אינו כלל מוחלט. השופט עמית, למשל, מזכיר בפסק הדין הראשון את "פסיקת בית משפט זה המכירה באופן עקרוני, לעניין הענקת הפרס, באפשרות קיומם של מקרים חריגים שבהם ניתן יהיה להביא בחשבון שיקולים 'חיצוניים' לשיקולים המקצועיים הצרים". אך כיצד יישם בית המשפט את הדברים במקרה הנוכחי?

בפסק הדין הראשון פורטו בהרחבה טענות שהועלו כלפי התנהלות רציפה ועקבית של גולדרייך לאורך שנים, בעיקר בדמות גינוי חריף של מדיניות ישראל ופעילות צה"ל בשטחים וקריאה לחרמות במישורים שונים בהקשר זה. יובהר, כי החלטת הפסילה הראשונה של שר החינוך התבססה בעיקרה על עניינים אלה.

והנה, בית המשפט מזכיר את הטענות האמורות אחת לאחת, אך אינו מתייחס למשמעותן ולמשקלן לעניין ההחלטה לשלול את הפרס, לא ברמה הפרטנית ובוודאי שלא ברמת המאסה המצטברת הכוללת. זאת ועוד, מפסק הדין עולה כי גם ועדת הפרס עצמה נמנעה מבדיקה פרטנית של טענות אלה בנימוק המוזר לפיו חבריה אינם "חוקרים פרטיים", אך בית המשפט (בניגוד למנהגו במקרים קודמים) אינו מורה לוועדה להיכנס לעובי הקורה בעניין.

לקראת סוף פסק דינה הראשון, ציינה השופטת וילנר את הדברים הבאים: "אני מצטרפת לעמדת היועץ המשפטי לממשלה אשר ראה בחומרה רבה את התבטאויותיו של פרופ' גולדרייך". מה פשר דבריה אלה? אחת מן השתיים: אם בית המשפט (וגם היועץ המשפטי לממשלה) ראה את הדברים בחומרה כה רבה, היה מצופה ממנו לייחס להם משקל של ממש לעניין הענקת הפרס. ואם אינם כה יוצאי דופן בחומרתם – מדוע הדגיש את חומרתם הרבה? קשה שלא לראות אמירה זו של בית המשפט כ"מס שפתיים", שנועד להפיס את דעתם של גורמים כאלה ואחרים, מתוך מגמה "לקזז", או לפחות להקהות במידת מה, את הרושם שיוצרות קביעות אחרות שלו.

אך זו רק תחילתה של התמיהה, שכן בפסק הדין הסופי מדבר בית המשפט על "צמצום יריעת המחלוקת", מחליט שלא להידרש כלל למסכת ההתבטאויות והפעילויות האמורות שיוחסו לגולדרייך, והופך את סוגיית החתימה על העצומה שיידון להלן - לחזות הכל. כך חל בפועל - באופן שקשה להבינו - גימוד, עד כדי איפוס מוחלט, של מכלול הפעילות הבעייתית הנוספת בה היה מעורב גולדרייך לכאורה.

טעות חמישית: "לשיר בשני קולות" (2) - התייחסות בית המשפט למשקל חתימת גולדרייך על העצומה

העובדות: החל משנת 2014 ולאחרונה בדצמבר 2021 חתמו ממשלות ישראל על הסכם שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, בו נקבע מפורשות כי לא יחול על השטחים. אמנם הממשלה ביצעה ניסיון מגושם להחזיק במקל משני קצותיו, בכך שהוסיפה הסתייגות לפיה אין פגיעה בעמדתה העקרונית של ישראל בעניין מעמד אזורים אלה, אלא שהסתייגות זו היא חסרת משמעות לחלוטין לענייננו, שכן כל תכליתה, על פי לשונה, הייתה למנוע יצירת נזק נוסף לישראל במישור הבינלאומי.

במרץ 2021, כלומר תשעה חודשים בטרם אשרורו החוזר של ההסכם בידי הממשלה, חתם גולדרייך על עצומה הקוראת לאיחוד האירופי ליישם מדיניות של הימנעות משיתופי פעולה עם מוסדות אקדמיים ישראליים הפועלים באזור יהודה והשומרון (קרי: אוניברסיטת אריאל).

מצב דברים זה הוביל את השופטת וילנר לידי הקביעה הבאה: "שרת החינוך חרגה מאמות המידה המצומצמות ביותר שנקבעו בפסיקה להתערבות בהחלטת הוועדה, בדברה בשני קולות. הקול האחד - במסגרת הסכם שיתוף הפעולה החריגה השרה בפועל, בהיותה חלק מהממשלה, את אזור יהודה והשומרון מתחולת שיתוף הפעולה האקדמי של ישראל והאיחוד האירופי. בקולה האחר - החליטה השרה לשלול מפרופ' גולדרייך את פרס ישראל בגין קריאתו לאותה החרגה". אלא שבית המשפט עצמו חטא באותו חטא ממש.

בשני פסקי הדין הצביעה וילנר על כך שחתימת גולדרייך על העצומה אינה עולה בקנה אחד עם הוראות "חוק החרם": "בחוק זה, 'חרם על מדינת ישראל' – הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית" (ההדגשות אינן במקור – מ.ב.).[13]

ואולם, מסתבר כי במעבר בין פסק הדין הראשון לפסק הדין השני חל מהפך מוחלט ובלתי מוסבר – שהיה בעל השפעה מכרעת על תוצאת הפסיקה - באופן בו ראתה השופטת וילנר את המשקל שניתן לייחס לחתימה זו. אם בפסק הדין הראשון קבעה ש"לא מן הנמנע כי קריאה לחרם על ישראל... עשויה, במקרים המתאימים, להיות נסיבה 'חיצונית' רלוונטית, אשר תישקל בבחינת זכאותו של מועמד לפרס ישראל... אף קריאה לחרם על מוסד אקדמי יחיד (ובכלל זה על אוניברסיטת אריאל) עשויה לשמש כשיקול כאמור...”, הרי שבפסק הדין השני כותבת היא דברים הפוכים בתכלית: "אני סבורה שחתימתו של פרופ' גולדרייך על העצומה אינה מגעת כדי נסיבה חיצונית קיצונית ונדירה שניתן להביאה בחשבון כשיקול לבר-מקצועי בהענקת פרס ישראל". זאת ועוד, וילנר חוזרת על דברים שכתבה בפסק דינה הראשון, בנוסח כמעט זהה: "אדגיש כי אין להקל ראש בחומרת הדברים, ואני מצטרפת לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, אשר מתייחס אליהם בחומרה רבה". כיצד מתיישבת "החומרה הרבה" עם ההתייחסות המקלה בסופו של יום, או עם קביעה אחרת של וילנר, לפיה העמדה שהביע גולדרייך בחתימתו על העצומה עולה בקנה אחד עם הסכם שיתוף הפעולה הרשמי שחתמה ממשלת ישראל עם האיחוד האירופי?!

טעות שישית: "החזרה פיקטיבית?" - על משמעות החזרת העניין להחלטת שרת החינוך

כשהתבשרה שרת החינוך על תוצאות פסק דינו האחרון של בג"ץ, הגיבה כי בית המשפט יכול היה להכריע כשהנושא הגיע לפתחו, אך מרגע שבחר להעביר את ההכרעה אליה – היה נכון שיכבד אותה. תגובה זו אינה נטולת היגיון. בפסק דינו של בית המשפט בעתירה הראשונה, נחלקו דעות השופטים בעניין זה. השופט עמית, בדעת מיעוט, ציין "איני רואה טעם ותוחלת בהחזרת הנושא לשולחנה של שרת החינוך, מה שיביא מן הסתם להחזרת הנושא אל שולחננו". לעומתו, סבר השופט סולברג כי לאחר שנמצא שלא נשקלו השיקולים המתאימים - אין מקום שבית המשפט יחליט בעניין, לכאן או לכאן, אלא יש להחזיר את העניין לשרת החינוך, על מנת ש"תחליט כחוכמתה". השופטת וילנר הצטרפה לעמדתו של סולברג, בציינה כי על ההתערבות השיפוטית להיעשות באיפוק, תוך כיבוד חלוקת התפקידים בין רשויות השלטון ומבלי להחליף את שיקול דעתו של הגורם המינהלי המוסמך. גם אם נדרשת החלטה חדשה במקום החלטה שבוטלה – ראוי לבית המשפט להעדיף את השבת העניין להחלטת הרשות המינהלית, על פני קבלת ההחלטה בעצמו. וילנר הוסיפה, כי השבת הדיון אל שרת החינוך במקרה זה, מוצדקת במיוחד לנוכח הפסיקה העקבית לפיה מעדיף בית המשפט שלא להתערב בעתירות הנוגעות ל(אי-) זכייה בפרס ישראל, ואף ניסחה את השאלה בה תצטרך להכריע שרת החינוך: האם חתימת גולדרייך על העצומה היא נסיבה חיצונית חריגה ויוצאת דופן שיש בה כדי להצדיק את שלילת פרס ישראל ממנו, חרף הישגיו המקצועיים וטיבו המקצועי המובהק של הפרס? בית המשפט שגה, לטעמי, בכמה היבטים, בשתי פסיקותיו:

בפסק הדין הראשון - מדוע לא דן ופסק לגופו של עניין כבר אז? אמנם שרת החינוך שגתה מבחינתה, כאשר החליטה בשלב הראשון, מטעמיה, להימנע מהידרשות לסוגיה כה רגישה, המצויה בתחום אחרותה הישיר ותלויה ועומדת בדיון משפטי בפני בג"ץ. אך חרף זאת, מן הבחינה המשפטית לא היה מקום לכפות עליה לעשות כן. בהתקיים כלל "הרציפות השלטונית" נדרש בג"ץ כדבר שבשגרה גם להחלטות מנהליות שקיבלו מי שכבר סיימו תפקידם, ומחליפיהם אינם נדרשים כמעט אף פעם לקבל החלטה מחדש באותו עניין. כאשר הבהירה שרת החינוך כי היא מאמצת את החלטת קודמה – לא היה מקום לדרוש ממנה לבחון את העניין מחדש בעצמה. אגב, אילו היה נוהג כך בית המשפט – היה מקטין משמעותית גם את עינוי הדין שנגרם לגולדרייך עצמו. בפסק הדין השני – בהיבט הטכני: למעשה, לא השתנה דבר במסכת הנתונים שעמדו בפני בית המשפט בין הדיון בעתירה הראשונה לדיון בעתירה השנייה, ופסק הדין האחרון יכול היה להינתן כמעט כלשונו כבר בתום הדיון בעתירה הראשונה, ולא מובן מה היה הטעם בהשהיית ההכרעה בעניין.

בהיבט המהותי: כאן מתמקדת הבעייתיות הקשה ביותר בפסיקתה של וילנר. בעוד שעמית וסולברג נותרו נאמנים לגישה שהפגינו בפסק הדין הראשון (כל אחד לגישתו), הרי שאצל וילנר חל שינוי תפיסה קיצוני ובלתי מובן. לאן נעלמו העקרונות המרכזיים עליהם התבססה בפסק דינה הראשון, דהיינו אי-המרת שיקול דעת בעל הסמכות בשיקול דעתו של בית המשפט ואי-התערבות בית המשפט בסוגיית הענקת פרס ישראל, בעת כתיבת פסק הדין השני?! לאן נעלמה התכלית שלשמה ציינה כי היא מחזירה את הדיון לשרה? ואם החזרת הדיון נועדה לשם קבלת תוצאה אחת, ידועה מראש, שרק היא לגיטימית בעיני בית המשפט - האם אין המדובר בעצם בהעברת הנושא להכרעת בעל הסמכות למראית עין בלבד (יכריע כרצוננו – נסמוך ידינו על ההחלטה; יכריע אחרת - נהפוך את ההחלטה)?

טעות שביעית: "ייצוג נטול ייצוג" - העדר הצגה ראויה של עמדת שרת החינוך

היועמ"ש לממשלה לא ייצג את עמדתה של שרת החינוך בפני בית המשפט אלא הסתפק באיזכור קצר שלה בחוות דעתו, וגם לא איפשר לה לקבל ייצוג אחר. היטיב לבטא את התהייה העולה בעניין זה השופט סולברג, בכותבו בפסק דינו: "היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא לייצג את עמדת שרת החינוך בעתירה זו, והסתפק בהבאת עמדתה בתמצית בשולי תגובתו... לא הבנתי מדוע ראה היועץ המשפטי לממשלה לעמוד חוצץ בין שרת החינוך לבין בית המשפט... השרה והיועץ, סבורים שניהם שקריאה לחרם יכולה לשמש שיקול לאי-הענקת פרס ישראל... לא ידעתי על מה ולמה... באין מחלוקת על המהות אלא רק על הכמות, מדוע לא לייצג לפנינו את עמדתה של שרת החינוך? אתמהה" (ההדגשות במקור – מ.ב.). תשובתו של השופט עמית לעניין זה, לפיה "מן המפורסמות הוא כי 'כמות עושה איכות' בתחומים רבים של המשפט", אינה יותר מזריית חול בעיניים. סולברג הזכיר עוד דו"ח ועדה ציבורית,[14] בו נקבע כי כשמתעוררת מחלוקת בין היועמ"ש לממשלה לבין רשות שלטונית – אשר מבקשת להציג בפני בית המשפט עמדה נפרדת – הרי אם לא מדובר באי-חוקיות ברורה וגלויה, אלא בעניין הנתון לפרשנות, נכון שהיועמ"ש לממשלה יתיר את ייצוגה בידי משפטן אחר משירות הציבור או מהמגזר הפרטי. ברור בעליל כי במקרה הנדון אין המדובר בעניין של אי-חוקיות מובהקת, והראיה הטובה ביותר לכך היא שאחד משופטי ההרכב קיבל את טענות השרה.

למען הסר ספק: אין כל ביטחון כי אילו היה ניתן לשרה ייצוג משפטי הולם – הייתה משתנה התוצאה הסופית. אך לכל אדם, גם ובמיוחד אם מדובר בשר בממשלה – מגיע שיינתן לו יומו בבית המשפט באופן הוגן ומלא. איזכור עמדת השרה בשולי חוות דעת היועמ"ש לממשלה, תוך הבעת הסתייגות ממנה – לא רק שאין בו כדי למלא חובה בסיסית זו, אלא נכון לראותו כייצוג שלילי או כ"אנטי-ייצוג", כלומר כייצוג שנזקו עולה על תועלתו. יצוין, כי גם לשרה היה "אשם תורם" מסוים לפגיעה בזכויותיה. כפי שמציין השופט עמית, "השרה לא הגישה לבית המשפט בקשה להיות מיוצגת בעצמה, וטוב שכך". מבחינת השרה אכן מדובר בשגיאה אסטרטגית, אך פחות מובנת תמיכתו של בית המשפט במצב הזה, בו עמדתו של בעל דין מרכזי המופיע בפניו אינה מיוצגת כראוי. האמת חייבת להיאמר, האסכולה השלטת בפסיקת בית המשפט העליון גורסת כי היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק עבור גורמי הרשות המבצעת, וחוות דעתו מחייבת את כל זרועותיה.[15] אולם, לפחות שניים משופטי בית המשפט העליון דהיום (השופטים סולברג ושטיין)[16] מנסים להוביל גישה אחרת, לפיה כאשר מתעוררים "חילוקי דעות לגיטימיים" – במיוחד בעניינים של סבירות ומידתיות, ובפרט כאשר מדובר בהפעלת סמכות סטטוטורית – ניתן להתיר לשר ייצוג נפרד ועצמאי, ומשלא נעשה הדבר – יש בכך משום השתקה ואי-מתן אפשרות להצגה מיטבית של העמדה. דומני, כי בהתחשב בכך שבעניינים בהם לא כרוכה שאלה של חוקיות אין ליועץ המשפטי לממשלה מונופול על הפעלה נאותה של שיקול הדעת – ראויה גישה זו לאימוץ רחב הרבה יותר.

הערות שוליים

[13] סעיף 1 לחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, תשע"א-2011 https://www.nevo.co.il/law_html/law01/500_523.htm

[14] דין וחשבון הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו (התשנ"ט-1998) – ועדת שמגר https://www.gov.il/BlobFolder/reports/18-3-18/he/18-3-18.pdf [15] בג"ץ 5124/18 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' שר האוצר (4.3.2019) https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/18/240/051/m33&fileName=18051240.M33&type=2 בג"ץ 5769/18 אמיתי נ' שר המדע והטכנולוגיה (4.3.2019) https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts%5C18%5C690%5C057%5Cz09&fileName=18057690.Z09&type=2 [16] שם, וראה גם: בג"ץ 6494/14 גיני נ' הרבנות הראשית (6.6.2016) https://www.toledano.co.il/%D7%91%D7%92%D7%A5-6494-14-%D7%A9%D7%99-%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%9D/

גולדרייך בשבע שגיאות - בעקבות פסיקת בג"ץ בעניין הענקת פרס ישראל

Recent Posts

Comments

הירשם על מנת להישאר מעודכן