מאת ד"ר משה בכר
ערב הבחירות האחרונות לכנסת, אישר בית המשפט העליון את התמודדותה של מפלגת בל"ד בבחירות. פסק הדין ניתן בהרכב מורחב פה-אחד, תוך "יישור קו מלא של כל השופטים - לרבות כאלה שניכר כי הפסיקה קשתה עליהם מאד. תוצאת הפסיקה, מכל מקום, מבטאת העדפה מובהקת של המרכיב הדמוקרטי, המתבטא כאן בזכות לבחור ולהיבחר, על פני מרכיב ציביונה היהודי של המדינה.
המאמר המלא:
לפני הבחירות האחרונות לכנסת ה-25 קיבל בית המשפט העליון פה אחד, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, את ערעור רשימת בל"ד כנגד החלטת ועדת הבחירות המרכזית, וקבע כי יש לאפשר לבל"ד להתמודד במסגרת הבחירות.[1] זאת, בהמשך למסקנתו, לפיה בל"ד אינה נכנסת לגדרי עילת הפסילה מהתמודדות בבחירות לכנסת, שעניינה "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".[2]
במסגרת רשימה זו, אבחן את יישומה של התיבה "יהודית ודמוקרטית" במסגרת הוראת הפסילה האמורה, ואת האופן שבו התייחס בית המשפט העליון בעבר לרשימת בל"ד בהקשר זה. בהמשך, אנתח את פסיקת בית המשפט במקרה הנוכחי בענינה של בל"ד, תוך הצגת הטיעון כי בניגוד לרטוריקה המלווה אותה – למעשה היא אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו הקודמת. עוד אטען כי פסיקתם המאולצת של חלק מן השופטים, תורמת לתוצאה מצרפית כוללת שעיקרה כרסום משמעותי במעמדו של מרכיב הצביון היהודי של מדינת ישראל, בתוך עילת הפסילה האמורה.
בסעיפי המטרה שבחקיקת היסוד,[3] כמו גם בפסיקתו העקבית של בית המשפט העליון, מודגשים "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". שאלה נכבדה ומורכבת מאד, החורגת מגבולות רשימה זו, היא האם המרכיב היהודי נשען בעיקרו על היבט הלאום או גם על ההיבט הדתי של מונח זה.[4] מכל מקום, לכאורה, מדובר בערכים שאינם אמורים לעמוד בסתירה, אלא להתקיים בצוותא חדא, להשתלב ולהפרות זה את זה: "קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי אינו שולל את אופיה הדמוקרטי... שניהם יכולים להתקיים זה לצד זה בהרמוניה מלאה",[5] "שני הדברים אינם עומדים בסתירה כלל ועיקר. המדינה – מדינת היהודים היא; המשטר המתקיים בה – הוא משטר דמוקרטי נאור, המעניק זכויות לכלל האזרחים, יהודים כלא יהודים",[6] "עילה אחת, המורכבת משני מרכיבים (יהודית ודמוקרטית). בין שני אלה ראוי שתשרור סינתזה והתאמה".[7] אכן מילים כדורבנות, אך האם תמיד יכולות הן לעמוד במבחן המציאות?
הזכות להיבחר לכנסת הינה מזכויות היסוד החשובות בדמוקרטיה, וניתן להגבילה רק במקרים נדירים, חריגים וקיצוניים במיוחד.[8] אך כמו מרבית זכויות היסוד האחרות – אין היא זכות מוחלטת בכל תנאי ובכל מצב. מה קורה כאשר היא מתנגשת חזיתית עם הוראת חוק יסוד מפורשת? במצבים כאלה אפשרות הפסילה – של מועמד או של רשימת מועמדים – אינה נותרת תיאורטית בלבד, אלא מיושמת הלכה למעשה, בהתקיים נסיבות מתאימות. אכן, אישור פסילה כזו בידי בית המשפט העליון הינו אירוע נדיר למדי, אך התרחש בכל זאת ארבע פעמים על בסיס עילת פסילה אחרת – זו שעניינה הסתה לגזענות:[9] בשנת 1988 נפסלה רשימת "כך";[10] בשנת 1992 נפסלה שוב רשימת "כך",[11] וכן רשימת "כהנא חי";[12] בשנת 2019 נפסלה מועמדותו האישית של מיכאל בן ארי.[13]
חשוב להדגיש, כי הוראת הפסילה שבחוק היסוד על פי לשונה הברורה, אינה דורשת כלל ועיקר פעילות אקטיבית ממשית, אלא קובעת באופן קטגורי כי רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש "במטרותיה או במעשיה" כדי להיכנס לגדר אחת מעילות הפסילה. כפי שנפסק כבר בעבר, מטרותיה של רשימת מועמדים נלמדות, בראש ובראשונה, ממצעה הפורמאלי,[14] המהווה מקור מרכזי לצורך תכלית זו.[15]
בשנת 2018 הגישה סיעת בל"ד בכנסת הצעת חוק, שבין מרכיביה היו ביטול עיקרון השבות ושלילת העיקרון לפיו ישקפו סמלי המדינה את תקומת העם היהודי.[16] בצעד נדיר לא אישרה אז נשיאות הכנסת את הנחת ההצעה על שולחן הכנסת, עקב היותה שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. סיעת בל"ד לא ויתרה ועתרה לבג"ץ, בהדגישה כי תוכן הצעת החוק זהה לחלוטין למצעה וכי החלטת הנשיאות פוגעת ביכולתה לפעול לקידום האג'נדה הפוליטית העומדת בבסיס בחירתה לכנסת. בסופו של דבר החליט בג"ץ למחוק את העתירה לנוכח הפיכתה לתיאורטית, עקב התפזרות הכנסת.[17]
לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת, נבחנה אפשרות פסילתה של רשימת בל"ד, בעיקר על בסיס אותה הצעת חוק. בין השופטים שדנו באותו מקרה היה השופט עמית – יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית דהיום. הוא פסק, תוך הדהוד פסיקה ותיקה עוד יותר של הנשיא ברק,[18] כי הצעת חוק לביטול חוק השבות או מצע של רשימה הקוראת לביטול חוק השבות – עלולים להעביר את הרשימה אל מעבר לקו הגבול של הפסלות, אך נמנע אז מן הפסילה בראותו באותה הצעת חוק אירוע חד פעמי. באותו מקרה קבעה גם הנשיאה חיות, כי הצעת החוק "מבטאת שלילה של המאפיינים הגרעיניים המינימליים של מדינת ישראל כמדינה יהודית", וציינה כי אילו הייתה בל"ד מתמודדת באופן עצמאי – היה מקום לבחון בכובד ראש את פסילתה.[19]
ובחזרה להווה: מה נשתנה מאז? מצעה של מפלגת בל"ד נותר ללא כל שינוי, והיא החליטה להתמודד בבחירות האחרונות באופן עצמאי (ולא כחלק מן הרשימה המשותפת), באופן שחידד והבליט את משנתה האידיאולוגית.
לכאורה, לשיטתה של הנשיאה חיות עצמה, אמורים היו נתונים אלה להוביל לפסילתה המיידית של רשימת בל"ד. והנה, למרבה ההפתעה, קובעת חיות – ששוב כתבה את פסק הדין המרכזי – כי "בקשת הפסילה אינה עומדת, אף לא בדוחק, ברף הראייתי הנדרש להוכחת התקיימותה של עילת הפסילה".[20] הכיצד ייתכן הדבר? חיות מנמקת את עמדתה בשני נימוקים מרכזיים: האחד – בארבע השנים האחרונות לא הונחה שוב הצעת החוק על שולחן הכנסת. השני – יו"ר בל"ד הודיע כי היא מחויבת להצהרותיה בפני בית המשפט לאורך השנים, וכי אין כל חידוש במצעה.
ודוק: הרי גורמי בל"ד לא חזרו בהם מן הרעיונות המגולמים בהצעת החוק, הם לא נדרשו להצהיר כי בכוונתם לזנוח את הצעת החוק, ואין כל מניעה כי ישובו ויגישו הצעה דומה בעתיד, אם יהיו חברים בכנסת ישראל. ולעניין העדר השינוי במצע בל"ד – שעקרונותיו זהים כאמור לחלוטין לעקרונות הצעת החוק – הרי כאן בדיוק טמון הקושי: מצעה של מפלגה הינו, כאמור, הביטוי הבהיר ביותר לחזונה ומימוש עקרונותיו הוא בגדר התחייבותה הפורמאלית לבוחריה הפוטנציאליים. בהקשר זה, מתקשה הנשיאה חיות ליישב את הסתירה הפנימית בין תקינותו המשתמעת לתפיסתה של המצע הקיים מחד גיסא, לבין הבעייתיות הרבה אותה היא רואה בהצעת החוק הנגזרת ממנו במדויק, מאידך גיסא. בנסיבות אלה דומה גם שייחסה משקל רב מדי, ואף משקל מכריע, לכך שטרם נעשתה פעולה אקטיבית נוספת לשם הוצאת החזון מן הכוח אל הפועל.
השופטת ברק-ארז מנמקת עמדתה כנגד הפסילה, בין היתר, בכך ש"חסימת דרכה של מפלגה המייצגת חלק מן הציבור הערבי בישראל עלולה להיות כרוכה במסר קשה כנגד אזרחותם השווה של אזרחי המדינה הערבים".[21] הצורך בהפגנת יחס סלחני יותר כלפי מפלגות המייצגות קבוצות מיעוט בחברה הישראלי (במקרה זה: המיעוט הערבי), בהקשר להכשרת התמודדותן בבחירות לכנסת הוא נימוק שובה לב לכאורה, אך נעדר כל בסיס משפטי. בהקשר זה, יש להניח, ברמה הכללית, כי המפלגות שעניינן יידון בהקשרים כאלה – מכל קצות הקשת הפוליטית, אגב – לעולם תהיינה מפלגות המייצגות קבוצות מיעוט קיצוניות כאלה ואחרות. יתרה מכך: אין לשכוח כי במקרה קונקרטי זה מתמודדות בבחירות לכנסת גם מפלגות ערביות אחרות, שאינן חותרות באופן כה מובהק תחת צביונה היהודי של המדינה. במובן זה, תוצאת פסילה אפשרית של רשימת בל"ד, כאשר בידי הבוחר נותרות חלופות אחרות, עשויה הייתה לבטא, לפחות בעקיפין, מסר ראוי שעניינו עידוד אזרחי ישראל הערבים להימנע מהקצנה.
אך תמוהות עוד יותר עמדותיהם של השופטים וילנר, מינץ וסולברג:
השופטת וילנר כותבת כי למרות שאילו הייתה יושבת בדין בהזדמנות הקודמת בה נדון עניינה של בל"ד, "דעתי הייתה, כאמור, כי היה מקום לפסול את רשימת בל"ד מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-21, בעילה של שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", וחרף כך שאין בחלוף הזמן מאז הגשת הצעת החוק כדי לשנות, הרי "משעה שבית משפט זה, בהרכב מורחב, פסק באופן שונה, מרכינה אני ראשי לפני ההלכה שנקבעה... יש חשיבות רבה לכך שבית משפט זה ידבר בקול אחד לאחר שנקבעה הלכה, לטובת שמירה על ודאות ועל יציבות ההלכה, לא כל שכן בסוגיות עקרוניות וחוקתיות, כבענייננו".[22]
גם השופט מינץ מזכיר את "המצע הבוטה", מציין כי "רשימת בל"ד טובלת ושרץ בידה", ומבהיר כי "דעתי הייתה והיא כך גם כיום, כי יש לאשר את החלטת ועדת הבחירות לפסול את רשימת בל"ד". חרף כל אלה, הוא מגיע למסקנה הבאה: "אלא שאחרי כל זאת, שעה שהוכרע זה מכבר על ידי בית משפט זה ברוב דעות (ובניגוד לעמדתי בדעת יחיד) כי אין בחומר שהוצג... כדי להביא לפסילתה של בל"ד... אינני סבור כי הוגש לפנינו בפעם הזו חומר חדש שיש בו כדי לשנות מקביעה זו".[23]
ולבסוף, השופט סולברג, מחליט אף הוא לאשר את התמודדותה של בל"ד בבחירות, תוך הפגנת אי-נוחות בולטת, ובלשונו: היא "זוכה ליהנות מהספק, מפאת חשיבותה של הזכות החוקתית לבחור ולהיבחר... 'אדם מן הישוב', הקורא קריאה תמה ופשוטה את מצע המפלגה, עשוי לבוא לכלל מסקנה, ולטעמי לא בדוחק, כי הדברים האמורים שם שוללים את אופייה היהודי של מדינת ישראל, אף בהתייחס למאפיינים הגרעיניים, המינימליים". למרות זאת, בוחר סולברג להעדיף הצהרות "מרוככות" והסברים מפותלים של ראשי בל"ד בבית המשפט ובפני ועדת הבחירות, על פני אמירות בעייתיות מפורשות המופיעות במצעה הכתוב, אותו הוא קורא לתקן בעתיד.[24]
פסיקתם של השופטים וילנר, מינץ וסולברג מעוררת שורה ארוכה של שאלות קשות, רטוריות באופיין: האם בשם היציבות המשפטית יש להנציח טעויות? האם פסה מן העולם אפילו הלגיטימציה להבעת דעת מיעוט בפסיקת בית המשפט העליון? להיכן נעלמו עצמאות שיקול הדעת השיפוטי ועיקרון היסוד לפיו "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין"?[25] האם נרצה כי שופטינו יפסקו בניגוד למיטב שיפוטם וצו מצפונם, רק על מנת "ליישר קו" עם עמיתיהם? האם קביעת הרכב מורחב שידון בעתירה מעין זו לא נועדה בדיוק כדי לאפשר הצגת המגוון הרחב של דעות השופטים, לרבות התוצאה המתחייבת מכל אחת מהן? ואף אם נניח שמדובר בשינוי מסוים של ההלכה הקיימת, האם נשתכחה הוראת חוק היסוד, לפיה "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון"?[26]
ישנם תחומים בהם מתגלים הבדלי תפיסה קוטביים בין שופטי בית המשפט העליון. כזה, למשל, המצב בתחום הריסת בתי מחבלים, שם נחלקים השופטים לשתי אסכולות מובהקות.[27] אולם המקרה הנוכחי הינו חוליה נוספת בשורת פסקי דין מתקופות שונות, בהם נדונו בהרכבים מורחבים והוכרעו פה אחד סוגיות חוקתיות מרכזיות ושנויות במחלוקת ציבורית ומשפטית. למשל: אישור חוקיות הגירוש ההמוני של פעילי החמאס (הנשיא שמגר);[28] פסילת שיטות החקירה של השב"כ (הנשיא ברק);[29] הכשרת הענקת המנדט לנאשם בפלילים להרכיב ממשלה (הנשיאה חיות)[30] ועוד.
יש שעמדו על דינמיקת הפעולה, המתקיימת לעיתים בין שופטי הרכב, המכונה "תהליך ההתכנסות", במסגרתה השופטים, אף אם אינם מודים בכך, מבצעים מאחורי הקלעים הליך של התייעצות, המלווה לעיתים בשכנוע ולעיתים בפשרות, כך שהדעות השונות מתכנסות, בסופו של דבר, לכלל דעה משותפת.[31]
אחרים הצביעו על כך שהאינטרס האסטרטגי הקולקטיבי של בית המשפט לחזק את מעמדו ואת המוניטין שלו, גובר לעיתים על האינטרס האידיאולוגי האישי של השופט. ככל שהאינטרס האסטרטגי נתפס כמכתיב צורך בהפחתת דעות מיעוט בתקופה מסוימת – עשוי הלחץ המופעל על כלל השופטים להביא לירידה במספרן הכולל של דעות מיעוט בתקופה זו.[32] שופטים עשויים לפסוק באופן שונה מהעדפותיהם הקונקרטיות, גם מתוך ריסון עצמי שמטרתו לשמור על כוחו של בית המשפט ועל רמת ציות גבוהה של הרשויות האחרות לפסיקותיו.[33]
לא מן הנמנע גם, כי תסמונת זו של "שורת המקהלה" אצל שופטי בית המשפט העליון נובעת ממנהיגות דומיננטית ומתוות דרך – לטוב ולרע - של נשיא או נשיאת בית המשפט בנקודת זמן נתונה.
תהא אשר תהא הסיבה, אני סבור שיש לראות כאן תופעה בעייתית ולא רצויה. המקרה הנוכחי בולט לרעה במיוחד בהקשר זה, בהתחשב בכך שחלק מן השופטים מצהירים, כאמור, בריש גלי כי הם פוסקים למעשה בניגוד לדעתם. למרות "ייסורי השפיטה" של חלק מן השופטים, הניכרים בפסק הדין – לא ניתן להם הביטוי המתחייב בתוצאת פסיקתם. התנהלות כזו של שופטי בית המשפט העליון, אך ורק בשם עיקרון "אחידות השורה", אינה תורמת להגברת אמון הציבור בבית המשפט, אלא דווקא חותרת תחתיו ומערערת אותו, באשר לפחות חלק מן הקוראים עשויים להסיק – תוך השלכה גם למקרים אחרים - כי השופט היושב בדין אינו פוסק בהכרח על פי הצדק והאמת, אלא מושפע גם משיקולים שאינם ענייניים בהכרח.
המקרה של בל"ד מוכיח כי השאיפה ליישב בין זהותה היהודית של מדינת ישראל לבין זהותה הדמוקרטית – אינה עולה תמיד יפה, חרף הניסיון המאולץ לעשות כן. אין מנוס מן המסקנה, לפיה פסק הדין הזה, לו שותפים רוב שופטי בית המשפט העליון, מהווה חוליה משמעותית בתהליך הפיכתו של המרכיב היהודי בתוך עילת הפסילה מהתמודדות לכנסת בגין שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – לאות מתה בספר החוקים הישראלי. למצער, מניח פסק הדין תשתית ליצירתו של מדרג נורמטיבי בין המרכיב הדמוקרטי למרכיב היהודי, תוך מתן עדיפות ברורה לראשון. וחשוב להבהיר: למרות שעובדתית כל אישורי פסילות הרשימות והמועמדים בעשורים האחרונים היו מקרב מפלגות הימין הקיצוני, ללא כל פסילה בצד השני של המפה הפוליטית, אין להשתית על כך את הטיעון בדבר ירידת קרנו של המרכיב היהודי. טענתי היא אחרת לגמרי, והיא גורסת: כאשר אושרה התמודדותה בבחירות של רשימה השוללת את צביונה היהודי של המדינה – ניתנה בכך עדיפות מובהקת למרכיב הדמוקרטי של הזכות להיבחר ולבחור על פני המרכיב היהודי.
תמיד ניתן כמובן לשקול מחדש את עצם ההצדקה לקיומן של עילות פסילה כלשהן לקראת בחירות לכנסת, או את נחיצותה של עילת פסילה קונקרטית זו, לפחות בנוסחה הנוכחי. אך זהו עניין למחוקק לענות בו, ובית המשפט העליון אינו רשאי ליטול לעצמו את החירות לפסוק בניגוד להוראת חוק יסוד מחייבת, כל עוד לא שונתה.
הערות שוליים
[1]ע"ב 6668/22 בל"ד – ברית לאומית דמוקרטית נ' ועדת הבחירות המרכזית לבחירות לכנסת ה-25 (אר"ש 9.10.2022) (להלן: עניין בל"ד). [2]סעיף 7א(א)(1) לחוק יסוד: הכנסת. [3]סעיף 1א לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסעיף 2 לחוק יסוד: חופש העיסוק. [4] ראו למשל: אמנון רובינשטיין "המקרה המוזר של הדמוקרטיה היהודית" תכלת ברשת 41 (2010). [5]דברי הנשיא שמגר בע"ב 1/88 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השתים-עשרה, פ"ד מב(4) 177, 189 (1988). [6]דברי השופט לוין בע"ב 2/88 בן שלום נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השתים-עשרה, פ"ד מג(4) 221, 232 (1989). [7]דברי הנשיא ברק בא"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה נ' טיבי, פ"ד נז(4) 1, 18 (2003). [8]ראו למשל: ע"ב 561/09 בל"ד – המפלגה הלאומית הדמוקרטית נ' ועדת הבחירות לכנסת ה-18, פס' 3 לפסק הדין של הנשיאה ביניש (7.3.2011); א"ב 1806/19 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-21 נ' כסיף, פס' 2 לפסק הדין של השופט סולברג (18.7.2019). [9]סעיף 7א(א)(2) לחוק יסוד: הכנסת. [10]עניין ניימן, לעיל ה"ש 5. [11]ע"ב 2805/92 רשימת "כך" לכנסת השלוש-עשרה נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השלוש-עשרה (נבו 1992). [12]ע"ב 2858/92 מובשוביץ נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השלוש-עשרה, פ"ד מו(3) 541 (1992). [13]עניין כסיף, לעיל ה"ש 8. [14]עניין ניימן, לעיל ה"ש 5, בעמ' 186. [15]דברי הנשיא ברק ברע"א 6709/98 היועץ המשפטי לממשלה נ' רשימת מולדת-גשר-צומת לבחירות לרשויות המקומיות נצרת עילית, פ"ד נג(1) 351, 362 (1999). [16]הצעת חוק יסוד: מדינת כל אזרחיה. [17]בג"ץ 4552/18 זחאלקה נ' יו"ר הכנסת (30.12.2018). [18]עניין טיבי, לעיל ה"ש 7, בעמ' 40. [19]עניין כסיף, לעיל ה"ש 8. [20]עניין בל"ד, לעיל ה"ש 1, פס' 14 לפסק הדין של הנשיאה חיות. [21]שם, פס' 4 לפסק הדין של השופטת ברק-ארז. [22]שם, פס' 11–13 לפסק הדין של השופטת וילנר (ההדגשה אינה במקור). [23]שם, פס' 8–9 לפסק הדין של השופט מינץ (ההדגשה אינה במקור). [24]שם, פס' 6–7 לפסק הדין של השופט סולברג (ההדגשה אינה במקור). [25]סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה. [26]סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה. מעניין אגב לציין, כי אין זו הפעם הראשונה בה מפגינים השופטים מינץ וסולברג טכניקה שיפוטית מטרידה כזו של פסיקה בניגוד לעמדתם הבסיסית לכאורה, תוך הכפפתה לפסיקה קודמת ולדעת הרוב. כך נהגו, למשל, גם בפרשת ההכרה בתקפות הגיור הרפורמי - בג"ץ 11013/05 דהן נ' שר הפנים (1.3.2021). [27]ראו למשל: משה בכר "להעמיד הלכה על מכונה - על הצורך בהכרעה עקרונית ומחייבת בסוגיית הריסת בתי מחבלים שבני משפחתם לא היו מעורבים במעשה העבירה" בלוג סיווג ביטחוני - המכון הישראלי לדמוקרטיה (24.12.2020). [28]בג"ץ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הביטחון, פ"ד מז(1) 267 (1993). [29]בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817 (1999). [30] בג"ץ 2592/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (נבו 6.5.2020). [31] מיכאל דן בירנהק ודוד גוסרסקי "כסאות ייחודיים, דעות מיעוט ופלורליזם שיפוטי" עיוני משפט כב 499, 514 (1999). השוו לדברים שאמר הנשיא ברק בהתייחס לעיכוב שחל במתן פסק הדין בנושא חקירות השב"כ: "מתן פסק הדין נמשך משום שהיו ויכוחים בין השופטים", ובהמשך הדברים: "זה לקח זמן משום שהיה צורך לשכנע את השופטים. שופטים צריכים לשכנע את עצמם, זה לוקח זמן. אל תשכח, בתיק הזה שיבצנו תשעה שופטים וההחלטה נתקבלה בעיקרה פה-אחד" - אריאל בנדור וזאב סגל עושה הכובעים - דין ודברים עם אהרן ברק 26, 53 (2009). [32]שי דותן "מוניטין ואסטרטגיה בבית המשפט העליון על סף המאה העשרים ואחת" משפט ועסקים כג 827, 833 (2020). [33]שם, בעמ' 858.
המאמר פורסם לראשונה (4.12.2022) במסגרת ICON-S-IL-Blog
ציטוט מוצע: משה בכר "האמנם ילכו תמיד יחדיו 'יהודית' ו'דמוקרטית'?" ICON-S-IL Blog (4.12.2022).
Commenti