מי הוא מחולל המהפכה החוקתית? - האמת ההיסטורית

מאת ד"ר משה בכר

מאמר זה בוחן בראייה היסטורית את "המהפכה החוקתית", שהתרחשה בישראל עם חקיקת חוקי היסוד בתחילת שנות ה-90. המאמר מצביע על כך שמפלגת הליכוד היא שהובילה את המהפכה האמורה, ומפריך את הטענה לפיה מדובר במהפכה שחוללה, כביכול, האליטה המשפטית והחברתית, בהובלת נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק.

המאמר המלא

אחד מן הטיעונים המרכזיים של מובילי "הרפורמה המשפטית" (או "ההפיכה המשטרית", בעיני מתנגדיה), ובראשם שר המשפטים יריב לוין מהליכוד, הוא שנדרשת השבת האיזון בין רשויות השלטון. זה הופר, לטענתם, בעת "המהפכה החוקתית",[1] שחוללה כביכול האליטה המשפטית והחברתית לפני כשלושה עשורים. באופן קונקרטי יותר, רבים מייחסים לשופט אהרן ברק תפקיד מרכזי בכינונה של אותה "מהפכה חוקתית", עד כדי הפיכתו לגורם המסמל אותה יותר מכל, ל"סדין אדום" ולנשוא מרכזי למתקפות מובילי "הרפורמה" הנוכחית.[2] במאמר זה אנסה לבחון אמיתותן של טענות אלה.

תפקידו המרכזי של הליכוד בהובלת חקיקת היסוד

באביב שנת 1992 התבססה ממשלת ישראל ה-24, בדומה למצב הפוליטי דהיום, על קואליציה צרה המורכבת כולה ממפלגות הימין ומהמפלגות הדתיות. בכנסת עלו לדיון ולהצבעה חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שעיגנו זכויות אדם בסיסיות. מכוחם הוקנתה לבתי המשפט, בהתקיים תנאים מסוימים, סמכות לבטל חוקים העומדים בסתירה להוראותיהם. ראש הממשלה באותה עת היה יצחק שמיר, שר המשפטים דן מרידור וכיושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת כיהן אוריאל לין – כולם ממפלגת הליכוד. שני האחרונים היו הכוח המניע של חקיקת היסוד, בשיתוף כמה חברי כנסת ממפלגות אחרות, בהם בלט במיוחד אמנון רובינשטיין ממפלגת מרצ, שאותם חוקים יצאו לדרך כהצעות חוק פרטיות מטעמו. גם שאר חברי סיעת הליכוד תמכו במהלך, למעט בודדים, ביניהם בלט בעיקר מיכאל איתן, שיצא כנגד הענקת כוח רב מדי בעיניו לבית המשפט.

חוק יסוד חופש העיסוק נחקק בשני "גלגולים": לראשונה ביום 3 במרץ 1992, ברוב של 23 חברי כנסת בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. כעבור שנתיים נחקק מחדש בגרסה מעודכנת ברוב של 67 חברי כנסת בעד, אל מול 9 מתנגדים בלבד. ביום 17 במרץ 1992 הושלמה חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בתמיכה של 32 חברי כנסת, התנגדות של 21 חברי כנסת ונמנע אחד. הנוכחות הדלה יחסית בכנסת בהצבעות אלה נבעה מקיזוזים בין חברי הכנסת מן הסיעות השונות, שהיו טרודים ב"פריימריז" במפלגותיהם לקראת הבחירות המתקרבות. אגב, את מספרם הקטן יחסית של חברי הכנסת שנטלו חלק בהצבעות ניתן לפרש גם כהסכמה שבשתיקה, שכן הניסיון מלמד כי כאשר ישנה התנגדות גורפת למהלך חקיקתי כלשהו – מתבצע "גיוס המוני" של חברי כנסת להדיפתו, וכאן לא התרחש הדבר. מכל מקום, השלמת חקיקת היסוד לא הוטלה בספק לנוכח תמיכתן בה של מפלגות מן הקואליציה, ובראשן הליכוד, ומן האופוזיציה כאחת, וקיומו של רוב מוצק מקרב חברי הכנסת שצידד בה.[3]

חלקו המרכזי של הליכוד במהלך הודגש בהתבטאות עדכנית של מרידור: "הליכוד עשה את זה... הייתי אז שר המשפטים של הליכוד, והליכוד אחר כך אפילו בירך על זה והבטיח להמשיך בזה... הליכוד הוא זה שהוביל... בתמיכה של מפלגת העבודה, תמיכה רחבה ביותר... הליכוד קיבל החלטה שהוא מתפאר במהפכה החוקתית ומתחייב להמשיך בה...".[4]

מרידור מכוון, ככל הנראה, למסמך אותנטי של תנועת הליכוד עצמה, שנכתב כחודשיים לאחר בחירתו של בנימין נתניהו לראשונה לתפקיד יושב ראש הליכוד, בעקבות כינוס של ועידת המפלגה בחודש מאי 1993: "בימי ממשלת הליכוד החלה מהפכה חוקתית בישראל ונחקקו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק... זכויות יסוד של האדם מוגנות עתה לא רק נגד עריצות השלטון, אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת על ידי המחוקק... הליכוד יעשה לחיזוק שלטון החוק בישראל... הליכוד יעמוד על משמר עצמאותה של הרשות השופטת..." (ההדגשות אינן במקור).[5]

מידת מודעות הכנסת למשמעויות החוקתיות של חקיקת היסוד בעת חקיקתה

ימים ספורים לאחר השלמת חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק, הראשון מבין השניים, הדגיש חבר הכנסת אמנון רובינשטיין, באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "בפעם הראשונה חוקקה הכנסת חוק יסוד המגן על זכויות האדם – זכות האדם לעיסוק ופרנסה. בפעם הראשונה מעמידה הכנסת זכויות אדם מעל לחקיקה הרגילה, ומאפשרת לבתי המשפט לבדוק את חוקיותו של חוק של הכנסת, לאורו של חוק היסוד" (ההדגשה אינה במקור).[6] אם כך חברי הכנסת אמורים היו להיות מודעים היטב, לפחות משלב זה ואילך, למשמעות הדברים בטרם ניגשו להשלמת חקיקת החוק השני והמרכזי יותר.

וחרף זאת, עיון בפרוטוקול הדיון בכנסת במועד בו נחקק חוק יסוד: כבוד וחירותו אינו מעלה תמונה חד-משמעית בנוגע למידת הבנתם המשותפת של כל משתתפי הדיון באשר למשמעות החוק, בהקשר לסמכות בית המשפט לבטל חוקים העומדים בסתירה להוראותיו.

מחד גיסא, בעת הצגת החוק בדיון בכנסת לפני ההצבעה לאישורו הבהיר השר מרידור כי "גם סמכותה של הכנסת לחוקק איננה בלתי מוגבלת... דמוקרטיה, לפני בחירות ולפני שלטון הרוב, היא דאגה לאותן זכויות שגם הרוב לא יכול ליטול מהיחיד, והיא צריכה לאזן את הכוח של הרוב על-ידי משטר של איזונים ובלמים... אנחנו עוסקים היום בחוק שמבסס ומאשש את הדמוקרטיה בישראל... את האיזון בין הרשויות" (ההדגשה אינה במקור).[7]

לאחר מעשה, עמד רובינשטיין על כך שלחברי הכנסת הייתה ברורה משמעותה החוקתית של חקיקת היסוד, וכי המהלך לא היה תוצאה של טעות או הטעיה, אלא של פשרה מודעת שהושגה,[8] והדגיש כי "חוקי היסוד התקבלו בכנסת לאחר דיונים רבים ומפורטים, תוך הבנה מלאה של חברי הכנסת בדבר הביקורת השיפוטית והשפעתה העתידית".[9]

גם אוריאל לין הבהיר כי "הטענה... כאילו חברי הכנסת לא היו מודעים למשמעות החוקתית של שני חוקי היסוד המהפכניים, יש בה לא רק משום עלבון לכנסת, אלא התעלמות מהעובדות ומן האמת... ידענו גם ידענו שאנחנו משנים את חוקי המשחק... לא היה דיון אחד שבו לא הובהר שאנו מעניקים לבתי המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית על מנת להגן על זכויות היסוד של הפרט... מעניקים לבית המשפט את ההרשאה לבטל חוקים שיפגעו בזכויות אלה (ההדגשות אינן במקור)".[10]

הדברים נתמכים אף בידי מרידור: "התובנה היסודית... הייתה שכדי להגן על היחיד והמיעוט משרירות ליבו של הרוב, צריך בית משפט שלא יהיה כפוף לרוב ושיוכל לבטל חוקים שפוגעים בזכויות של המיעוט... היה ברור שהכנסת מחזקת את בית המשפט ומסמיכה אותו לפסול חוקים... זה היה השיח" (ההדגשות אינן במקור).[11]

לא נמצא גם בסיס עובדתי מספיק לטענה, לפיה הושלמה החקיקה כ"מחטף באישון לילה" – עובדתית בוצעה היא כנראה בשעות הערב המוקדמות, בתום דיון לא קצר.[12]

ואולם, מהתבטאויות אחרות בפרוטוקולי הדיונים בכנסת ניתן להסיק לכאורה, כי לפחות חלק מחברי הכנסת היו נתונים, לאו דווקא באשמתם, תחת הרושם שאין בחוקי היסוד כדי להקנות לבית המשפט סמכות של ביקורת שיפוטית על חוקים.

כך, למשל, בדיון האחרון בנוגע לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו בוועדת החוקה, חוק ומשפט, אמר יושב ראש הוועדה אוריאל לין: "ההבדל הגדול בין החוק הזה... ובין חוקים אחרים שעמדו לעיניכם... הוא בהקמת בית המשפט העליון כבית משפט לחוקה. באותן הצעות חוק, בית המשפט העליון קיבל כוח לבטל חוקים. פה אנחנו לא עוסקים בנושא הזה, פה אנחנו לא נותנים לבית המשפט העליון את הכוח הזה" (ההדגשות אינן במקור).[13]

גם בדיון במליאת הכנסת לקראת קריאה שנייה ושלישית, שב ואמר לין דברים ברוח דומה: "אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע... אין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לפסול חוקים... אין צורך לפסול חוקים. לא פוסלים חוק... אני מתנגד להקמת בית-משפט לחוקה... אתה נותן את הכוח המפליג לקבוצה מצומצמת של שופטים, שפרשנותם תהיה זו שתקבע מחיקתם של חוקים בישראל. לא החוק הזה" (ההדגשות אינן במקור).[14]

דבריו של לין מכוונים היו בעיקר להצעת חוק פרטית שלא הגיעה אף לקריאה הראשונה, בה הוצע כי בית המשפט העליון יוסמך לשבת גם כבית המשפט לחוקה, בהרכב של שבעה שופטים לפחות. במסגרת זו יוכל לדון בתקפו של חוק או של הוראה שבו, ככל שייטען כי הם פוגעים בזכויות יסוד בחוק שאינו הולם מדינה דמוקרטית או במידה שעולה על הנדרש. גורם שנפגע מהחוק, כמו גם רשות שיפוטית שתידרש להכריע בשאלת תקפו – יוכלו להביא את השאלה בפני בית המשפט לחוקה.[15]

לא בכדי, אם כן, לצד כאלה המפרשים את הפרוטוקול כמבטא את הבנתם המלאה בזמן אמת של חברי הכנסת בדבר הקניית הסמכות לבית המשפט לפסול חוקים,[16] אחרים גורסים שהוא מבטא את ההיפך בדיוק,[17] ונוספים מצביעים על הדואליות האמורה מבלי להכריע בה.[18] אין ספק, שקיים כיום קושי רב בפענוח מלא של אותו "רשומון", בירור אשר בוודאי אינו אפשרי ביחס לכל חבר כנסת בנפרד. על רקע זה, מתחדדת השאלה: מהו בכלל משקלה המשפטי של מידת הבנתם או כוונתם של חברי הכנסת בשעה שהרימו ידם בעד חוקי היסוד?

מה ניתן ללמוד מלשון החוק עצמו אודות סמכות בית המשפט להצהיר על בטלות חוקים

יש לזכור את הכלל, לפיו "עם חקיקתו של החוק הוא ניתק מהמחוקק. יש לו חיים משלו... החוק חכם מהמחוקק",[19] "משנולד החוק ומשנתגבשה אמירתו ונתגדרו תכניו – לבש יישות משלו, השיל את שלייתו והפך להיות יצור עצמאי, שאינו ניזון עוד מרצונם הפוליטי של מחוקקיו".[20]

אמנם, לא פעם מנסים ללמוד מן ההיסטוריה החקיקתית והפרלמנטרית של החוק אודות כוונת המחוקק, אך לרוב מבוססת הפנייה על נתונים דלים ומיועדת להצדיק תוצאה בה חפץ הפרשן. לכן, ניתן לייחס משקל לכוונה זו רק כאשר ישנם נתונים ברורים ומדויקים אודותיה, ובתנאי שהיא מתיישבת עם לשון החוק.[21] במקרה דנן לא מתקיימת הדרישה של קיום תמונת מצב עובדתית ברורה וחד-משמעית באשר לכוונת חברי הכנסת עובר להצבעתם. ואשר לדרישת ההלימה ללשון החוק – חוקי היסוד אינם כוללים הוראה מפורשת המסמיכה את בית המשפט להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה להם (אף שהוראות כאלה עמדו על הפרק בהצעות חקיקה אחרות, שלא קודמו, כאמור). עם זאת, ניתן ללמוד רבות מן המשמעות המצטברת העולה מכמה סעיפים בהם:

"סעיף המטרה" (סעיף 1) - מצהיר על התכלית לעגן בחוק יסוד דווקא (ולא בחוק סתם) את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. להצהרה זו משמעות רק אם ניתן תוקף נורמטיבי מיוחד לחוק היסוד.

"פסקת ההגבלה" (סעיף 8) - קובעת כי ניתן לפגוע בזכויות הקבועות בחוק היסוד רק באמצעות חוק המקיים תנאים מסויימים. אין משמעות מעשית להוראה זו, אם בית משפט לא יוכל להצהיר על בטלותו של חוק שאינו עומד באותם תנאים.

"סעיף החרגת כוחות הביטחון" (סעיף 9) - מאפשר להתנות על זכויות שחוק היסוד מקנה למשרתים בהם, אם הדבר נעשה מכוח חוק ובמידה שאינה עולה על הנדרש ממהותו ומאופיו של השירות. סייג זה לא היה נדרש אלמלא חקיקה כזו הייתה נפסלת בהעדרו.

"סעיף שמירת הדינים" (סעיף 10) - לפיו אין בחוק היסוד כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו. מכלל לאו שומעים הן: חוק עתידי עשוי בהחלט להתבטל, בניגוד לכלל הפרשני הרגיל לפיו נורמה מאוחרת מבטלת נורמה מוקדמת. ומעבר לכך, אלמלא הנחת הבסיס לפיה דינו של חוק הסותר את חוק היסוד להתבטל - לא היה כל צורך בסעיף כזה.

"סעיף חובת הכיבוד" (סעיף 11) - לפיו כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שהוגדרו בחוק היסוד. הכנסת היא אחת מרשויות השלטון במדינה, ולכן חלות הוראותיו גם עליה, בתפקידה כרשות המחוקקת.

והנה הפרדוקס: דווקא אלה המעוניינים כיום לצמצם את שיקול הדעת השיפוטי בפרשנות החוק ולהותיר את מרב הכוח בידי המחוקק, הם אלה המבקשים במקרה זה להפליג מעבר ללשון החוק בניסיון לפרשו על פי הרציונל שעמד בבסיסו ושלל, לשיטתם, את כוחו של בית המשפט לבטל חוקים.

חלקו של השופט ברק במהפכה החוקתית

לא למותר לשוב ולהזכיר, ראשית, כי את "המהפכה החוקתית" יזמה והובילה הרשות המחוקקת (הכנסת) ולא הרשות השופטת (בית המשפט העליון).

אך מעבר לכך, עובדתית, בעת חקיקת היסוד כלל לא כיהן ברק בתפקיד נשיא בית המשפט העליון ולא היה מתווה מדיניותו, אלא שימש כמשנהו של נשיא בית המשפט הדומיננטי דאז, מאיר שמגר, שבעברו היה לוחם בארגון האצ"ל, משורשי תנועת הליכוד. מעניין שחרף כך, לא נתפס שמגר בתודעה הציבורית כמי שהיה לו חלק באותה מהפכה חוקתית, וגם מובילי ה"רפורמה" בחרו למקד את ביקורתם בשופט ברק.

אמנם כבר בסוף שנות ה-80, עוד בטרם חקיקת היסוד, הביע השופט ברק (בדעת מיעוט) את ההשקפה לפיה "באופן עקרוני-תורתי, קיימת אפשרות שבית-משפט בחברה דמוקרטית יצהיר על בטלותו של חוק הנוגד עקרונות יסוד של השיטה; גם אם עקרונות יסודות אלה אינם מעוגנים בחוקה נוקשה או בחוק-יסוד משוריין, אין כל דבר אקסיומטי בגישה, כי חוק אינו נפסל בשל תוכנו. בפסילת חוק על-ידי בית המשפט בשל פגיעתו הקשה בעקרונות יסוד אין משום פגיעה בעקרון ריבונות המחוקק, שכן הריבונות היא לעולם מוגבלת. אין בכך פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות, שכן עיקרון זה בנוי על איזונים וריסונים, המגבילים כל אחת מהרשויות. אין בכך פגיעה בדמוקרטיה, שכן דמוקרטיה היא איזון עדין בין שלטון הרוב לבין זכויות האדם ועקרונות יסוד, ובאיזון זה, שמירה על זכויות האדם ועקרונות יסוד אינה יכולה להיתפס, כשלעצמה, כעניין בלתי דמוקרטי. אין בכך פגיעה בשפיטה, שכן מתפקידה של זו לשמור על שלטון החוק, לרבות שלטון החוק במחוקק...". עם זאת, הוסיף והדגיש ברק באותה הזדמנות, כי הגורם המוסמך להחליט בדבר מומושה של השקפה זו הוא הכנסת: "אין זה ראוי, כי נאמץ גישה חדשה, המכירה בכוחו של בית המשפט להצהיר על בטלותו של חוק - שאינו סותר הוראה משוריינת בחוק-יסוד - והנוגד עקרונות יסוד של השיטה. אם נעשה כן, ניראה בעיני הציבור כמי שחורג מהקונצנזוס החברתי באשר לתפקידו ולכוחו של שופט בחברה הישראלית. תפיסת החברה הישראלית את התפקיד השיפוטי אינה עולה בקנה אחד עם פסיקה מרחיקת לכת זו. נראה לי, כי תפיסת הציבור היא, כי הכרעה כה חשובה ועסוקה צריכה להיעשות - בשלב זה של חיינו הלאומיים - על-ידי העם ונציגיו הנבחרים"(ההדגשות אינן במקור).[22]

בראיון שקיים לאחרונה,[23] התייחס ברק לדברים: "ניתנה לי הוראה על ידי הכנסת... אתם הסמכתם אותי לבוא ולומר שאם ישנו חוק שפוגע בכבוד האדם ולא מקיים מה שדרשתם, אז הוא לא חוקתי, אתם דרשתם זאת... לא הייתי מעורב בהצעות החקיקה האלה, לא התייעצו אתי... לא הייתי המנוע מאחורי הקלעים...". גרסתו נתמכה בידי מרידור: "ברק לא קשור לחקיקת חוקי היסוד, התייעצתי עם נשיא בית המשפט העליון דאז שמגר... את המהפכה חולללנו אנחנו בכנסת, והם יישמו אותה כשופטים".[24]

אין חולק, כי הנשיא ברק פיתח וביסס את תפיסותיו ביחס ל"מהפכה החוקתית" תוך הטבעת חותם של ממש לגביה, הן במסגרת פסיקתו כשופט והן במסגרת כתיבתו האקדמית. כך, למשל, נקט פרשנות מרחיבה לגבי תכולת המונח "כבוד האדם", וקבע כי הוא כולל – בין היתר – את הזכות לשוויון[25] ואת חופש הביטוי,[26] בהעניקו להם בכך מעמד חוקתי. אלא שפעילותו זו התמקדה רובה ככולה, על דרך של פרשנות משפטית, במתן הגנה מוגברת ומבורכת לחירויות הפרט מפני פגיעה בלתי מידתית או בשרירות לב בהן מצד הרשות המבצעת.

לעומת זאת, בכל הנוגע למארג היחסים בין הרשות המחוקקת והרשות השופטת, שהוא העומד במרכז הדיון כאן, הייתה השפעתו של ברק מוגבלת בהרבה.

ראשית, ברור שלא ניתן לייחס לחובתו של ברק את עצם יצירת "נשק" אפשרות ביטול החוקים, שנתנה הכנסת בידי בית המשפט. לכל היותר, ניתן לנסות ולטעון כלפי ברק בהקשר זה כי בתקופתו כנשיא בית המשפט העליון נתן פרשנות מרחיבה מדי לאותו "נשק". אלא שאפילו טענה מוגבלת זו אינה עומדת במבחן המציאות.

בשנת 1995 ניתן פסק דינו המכונן של בית המשפט העליון בפרשת בנק המזרחי.[27] שם אמנם נדחתה טענת הבנק כי יש לבטל חוק שאיפשר הפחתת חובם של חייבים, בהיותו פוגע בזכות לקניין המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אך השופטים דנו באמרות אגב בהרחבה בשאלות חוקתיות שונות הנובעות מחקיקת היסוד. למרות הבדלי גישה בפסיקתם, כל שופטי ההרכב המורחב שדן בתיק - תשעה במספר, ללא יוצא מן הכלל - סברו כי אכן בסמכותו של בית המשפט לבצע ביקורת שיפוטית על חוק של הכנסת ולפסול אותו, ככל שהוא עומד בסתירה לזכות המוגנת בחוקי היסוד החדשים. חוות דעתו של השופט ברק (שהתמנה לתפקיד נשיא בית המשפט תוך כדי הדיון בתיק) הייתה אמנם מן הבולטות והחשובות במסגרת פסק הדין, אולם הוא היה רק אחד משופטי ההרכב. יתרה מכך, בראש ההרכב עמד עדיין הנשיא הפורש שמגר.

זאת ועוד, במשך 14 השנים שחלפו מאז חקיקת היסוד (1992) ועד מועד פרישתו של ברק מתפקיד נשיא בית המשפט העליון (2006) – נפסלו בידי בית המשפט בסך הכל חמישה חוקים או הוראות חוק. דווקא לאחר פרישתו של ברק, חלה עלייה משמעותית בתדירות פסילת החוקים: במשך 17 השנים שחלפו מאז, נפסלו עוד 17 חוקים או הוראות חוק. ועם כל זאת, עדיין מדובר במספר כולל קטן, גם בהשוואה למקובל בעולם, של החוקים שנפסלו בפועל בידי בית המשפט בשלושת העשורים האחרונים.[28]

המסקנה המתבקשת, אם כן, היא שמזעור חלקו של הליכוד בהובלת המהפכה החוקתית, כמו גם האדרת חלקו של השופט ברק בה - שניהם שגויים.

הערות שוליים

[1] מי שטבע מונח זה לראשונה הוא ככל הנראה: קלוד קליין "המהפכה החוקתית השקטה" מעריב שבת (27.3.1992) https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1992/03/27/01/article/125/?e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1 [2] ראו, למשל: יאיר אלטמן, "רמון: אהרן ברק שדד את הדמוקרטיה הפרלמנטרית", ישראל היום (9.12.2019) https://www.israelhayom.co.il/article/714137 נטעאל בנדל, "תם עידן אהרן ברק: המהפכה של לוין היא תוצאה של התערבות יתר של בית המשפט", ישראל היום (4.1.2023) https://www.israelhayom.co.il/news/law/article/13539200 [3] יהושע שופמן "המהפכה החוקתית" משרד המשפטים, מיזם שורשים במשפט (28.3.2019) https://www.gov.il/he/Departments/publications/reports/roots_1992_1 ראו גם: פגישה אישית עם רוני קובן, עונה 7 פרק 13 – דן מרידור, כאן תאגיד השידור (2023) https://www.kan.org.il/program/?catid=1189&subcatid=849 [4] פגישה אישית מרידור, שם. [5] החלטות ועידת הליכוד בענייני חוק וממשל מיום 18.5.1993 https://twitter.com/ntiyft/status/1641746267008118787 [6] גדעון אלון וצבי זרחיה "חוקים שהתקבלו: אושר חוק יסוד חופש העיסוק" הארץ (4.3.1992) – מובא אצל אמנון רובינשטיין "סיפורם של חוקי היסוד" משפט ואדם - משפט ועסקים יד 79, 104 (2012) https://www.runi.ac.il/media/3ywfus1p/rubinstein.pdf [7] פרוטוקול ישיבה 398 של הכנסת ה-12, 3783, 3788 (17.3.1992) https://fs.knesset.gov.il//12/Plenum/12_ptm_531972.PDF [8] אמנון רובינשטיין "הכנסת וחוקי היסוד על זכויות האדם" משפט וממשל ה 339, 350 (תש"ס) https://law.haifa.ac.il/wp-content/uploads/2021/11/10-rubinstein.pdf [9] רובינשטיין, לעיל ה"ש 6, בעמ' 79. [10] אוריאל לין לידתה של מהפכה 13 (2017). [11] פגישה אישית מרידור, לעיל ה"ש 3. [12]ליאת לוי "המחטף שלא היה: איך באמת נחקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" דה-מרקר (31.3.2023) https://www.themarker.com/magazine/2023-03-31/ty-article-magazine/.premium/00000187-2210-d4ca-afff-3318d6000000?lts=1684092887757 [13] פרוטוקול ישיבה 356 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-12, 34 (9.3.1992) https://fs.knesset.gov.il//12/Committees/12_ptv_465480.PDF [14] פרוטוקול ישיבה 398, לעיל ה"ש 7, בעמ' 3788 https://fs.knesset.gov.il//12/Plenum/12_ptm_531972.PDF [15] ס' 24 להצעת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם, פ/378/12 https://main.knesset.gov.il/Activity/Legislation/Laws/Pages/LawBill.aspx?t=lawsuggestionssearch&lawitemid=152678 [16] למשל: ליאת לוי, לעיל ה"ש 12; ברוך קרא "הפרוטוקולים מ-92 מוכיחים: הסיפור של יריב לוין על 'המהפכה החוקתית' הוא שקר" וואלה חדשות (23.2.2023) https://news.walla.co.il/item/3560946 [17] למשל: גדעון ספיר "המהפכה החוקתית – איך זה קרה?" משפט וממשל יא 571, 592-582 (תשס"ח) https://law.haifa.ac.il/wp-content/uploads/2021/11/05-sapir.pdf חיים רמון "חקיקת שולל – הסיפור האמיתי מאחורי חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק" אתר דיומא (1.3.2023) https://www.dyoma.co.il/politics/1682 עקיבא ביגמן "ברק בנה שיטת משפט אחרת, ההיסטוריה הוכיחה שטעה בגדול – ראיון עם עו"ר דרור חטר-ישי" אתר מידה (9.3.2023) https://mida.org.il/2023/03/09/%D7%91%D7%A8%D7%A7-%D7%91%D7%A0%D7%94-%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%95%D7%9B%D7%99/ [18] יהודית קרפ "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – ביוגרפיה של מאבקי כח" משפט וממשל א 323 (תשנ"ג) https://law.haifa.ac.il/wp-content/uploads/2021/11/5-krep.pdf [19] אהרן ברק "עקרונות כלליים של המשפט בפרשנות המשפט" ספר ויסמן – מחקרי משפט לכבודו של יהושע ויסמן 1, 8-7 (תשס"ב). [20] קרפ, לעיל ה"ש 18, בעמ' 344. [21] ברק, לעיל ה"ש 19, בעמ' 9-8; אהרן ברק פרשנות במשפט – כרך ב 356-351 (1993).

[22] בג"ץ 142/89 תנועת לאו"ר – לב אחד ורוח חדשה נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מד(3) 529, פס' 30 לפסק דינו של השופט (כתוארו דאז) ברק (1989).

[23] פגישה אישית עם רוני קובן, עונה 7 פרק 6 – אהרן ברק, כאן תאגיד השידור (2023) https://www.kan.org.il/program/?catid=1189&subcatid=849 [24] פגישה אישית מרידור, לעיל ה"ש 3.

[25] למשל: בג"ץ 5688/92 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מז(2) 812, 830 (1993) https://hamoked.org.il/items/1730.htm אהרן ברק "זכויות אדם מוגנות: ההיקף וההגבלות", משפט וממשל א 253, 261 (1992)

https://law.huji.ac.il/sites/default/files/law/files/63mishpat-umimshal-01-2-253.pdf [26] למשל: בג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד נז(5) 661, 675 (1997) https://www.nevo.co.il/psika_word/elyon/padi-p-5-661-l.pdf [27] ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221 (9.11.1995) https://www.nevo.co.il/psika_word/elyon/padi-nh-4-221-l.pdf [28] גיא לוריא ויובל שני "תדירות פסילת הוראות חוק על ידי בית המשפט העליון" המכון הישראלי לדמוקרטיה (8.11.2022) https://www.idi.org.il/articles/29514

גרסה ראשונה של המאמר (ללא הערות שוליים) פורסמה במסגרת

The Middle East & Central Asia Research Center (MECARC)

מרכז המחקר לענייני המזרח התיכון ומרכז אסיה של אוניברסיטת אריאל (30.5.2023)

מאמר המהפכה החוקתית (גרסה ללא אסמכתאות)