מאת ד"ר משה בכר
לאחרונה שוב הוצגה כוונה, מגובה גם בהצעת חוק שהוגשה, להטיל על השב"כ לסייע למשטרת ישראל במאבק בפשיעה הפלילית במגזר הערבי. חרף יתרונות הטמונים בו לכאורה, זהו מהלך בעייתי ביותר, אשר נראה בלתי ניתן ליישום.
המאמר המלא
רקע
בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, הולכת וגואה רמת הפשיעה הפלילית בחברה הערבית בישראל, בדגש על עבירות של אלימות חמורה. במיוחד בולטת התופעה המצערת של מעשי רצח בהיקף בלתי נתפס, גבוה בהרבה משיעורו בחברה היהודית בישראל, בהתחשב בחלקן היחסי של שתי האוכלוסיות באוכלוסיה הכללית במדינה. יתרה מכך, גם אחוז הפענוח של מעשי רצח לאחר שכבר התרחשו - נמוך לאין שיעור בחברה הערבית בהשוואה לזה הקיים בחברה היהודית, וגם בהשוואה לזה הקיים בתחום הטרור.
כבר בשנת 2021 התקיים דיון ציבורי ער סביב אפשרות שילוב השב"כ במאבק בתופעה כאובה זו.
במסגרת דיון שנערך אז במסגרת צוות השרים למאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית, בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, הביע היועץ המשפטי לממשלה דאז אביחי מנדלבליט התנגדות נחרצת לאפשרות זו. בעקבות ישיבת הצוות כתב במענה לפניית האגודה לזכויות האזרח אליו, כי "לעניין מעורבות שב"כ בטיפול בנושא, יובהר כי ככלל, טיפול בפשיעה כשלעצמו אינו נכנס בגדר ייעודו ותפקידיו של השירות לפי חוק השב"כ, וזאת גם כאשר מדובר בתופעה של פשיעה חמורה בחברה הערבית... הוחלט כי השירות ימשיך לפעול בהיבטים מסוימים הנוגעים לתופעה, שהוא עוסק בהם בשגרה במסגרת ייעודו ותפקידיו לפי החוק, וזאת לצד פעולות להגברת התיאום ושיתוף-הפעולה בין הגורמים הממשלתיים והגופים השונים הרלוונטיים לעניין. יודגש כי לא עומדת על הפרק בהקשר זה הסמכה של השירות לפעול בנושא באופן ייעודי, לרבות בדרך של הטלת תפקיד".
אלא שההצעה האמורה לא ירדה מן הפרק. ערב הקמת הממשלה הנוכחית - דווח בתקשורת כי במסגרת המשא והמתן הקואליציוני בין מפלגת הליכוד וסיעת עוצמה יהודית סוכם על גיוס השב"כ לסייע למשטרה במאבק בפשיעה הפלילית בחברה הערבית בישראל, ואף על הקמת יחידה מיוחדת במסגרתו לתכלית זו. חרף התנגדות לרעיון זה שהביעו גורמי השב"כ, שב והכריז השר לביטחון לאומי בן גביר, על כוונתו לממשו.
אותה כוונה מוצאת ביטוי בהצעת חוק פרטית המונחת על שולחן הכנסת, לתיקון חוק השב"כ הקיים, שהוגשה מטעמו של חבר הכנסת אליהו רביבו מהליכוד. לפי הצעה זו, יוכל השב"כ לסייע למשטרה במניעה ובחקירה של פשיעה פלילית חמורה "בהתאם לכללים שיקבע ראש הממשלה, לאחר התייעצות עם המפכ"ל ובאישור ועדת השרים לענייני השירות וועדת המשנה למודיעין ולשירותים חשאיים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת". אמנם ההצעה עצמה מנוסחת במונחים כלליים, ללא הקשר מגזרי לכאורה, אך מעיון בדברי ההסבר להצעת החוק ניתן לעמוד בבירור על הכוונה העומדת בבסיסה. שם מצוין, כי "הפשיעה הפלילית החמורה, בייחוד בחברה הערבית, הפכה למכת מדינה ועלתה לסדר היום הציבורי בשנים האחרונות... משטרת ישראל פועלת ללא לאות על מנת לחקור ולעצור את הפושעים ובייחוד הפושעים אשר ביצעו עבירות חמורות, אך זו נתקלת בחוסר משאבים, בריבוי עבירות ובשיטת הפעלה אשר לא מותאמת לחברה הערבית. זאת ועוד, למשטרה חסר את המודיעין האיכותי והמדויק על מנת לאתר את מחוללי הפשע ובפרט את סוחרי הנשק, המבריחים, ארגוני הפשיעה ועוד" (ההדגשות אינן במקור). ולפיכך: "הצעת חוק זו באה לעגן את סמכות שירות הביטחון הכללי לסייע למשטרת ישראל... שירות הביטחון הכללי... מצויד בכלים ובידע על מנת לסייע ככל שיידרש כדי לגדוע את הפשיעה הפלילית החמורה".
האמנם זהו מהלך ראוי? האפשרות הזו מעוררת דילמה מורכבת, אשר טומנת בחובה היבטים פרקטיים, מוסריים, ערכיים ומשפטיים כאחד.
שיקולים התומכים בטיפול השב"כ בפשיעה הפלילית במגזר הערבי
הפשיעה בחברה הערבית הינה אכן תופעה קשה ומטרידה, הפוגעת בביטחון הלאומי, ומשטרת ישראל לבדה מתקשה לשאת בנטל ההתמודדות עמה. לפיכך, מדובר אכן באינטרס ממלכתי החיוני לביטחון המדינה, שעל פי החוק ניתן ברמה החוקית-פורמלית להסמיך את השב"כ לשמור עליו ולקדם אותו.
ניתן לטעון, כי נכון לגייס את כל הכלים האפשריים במסגרת החוק כדי להיאבק בתופעה, ולנוכח ההערכה כי השב"כ הינו בעל היכולות הגבוהות ביותר בתחום זה - ראוי לכאורה גם ברמה המהותית להטיל עליו את המשימה. בידי השב"כ מצויים כלים שאינם נתונים למשטרת ישראל (כגון אפשרות השימוש במעצרים מנהליים – מעצרי מנע על בסיס מידע מודיעיני, פרקטיקות וכללים מיוחדים לעניין דרכי ביצוע חקירות ביטחוניות, או פרוצדורה נוחה ומהירה יחסית להטלת האזנות סתר), אשר עשויים להוות "משנה משחק" משמעותי.
זאת ועוד, בסופו של יום, מדובר בביטחונם האישי של האזרחים ובהצלת חיים. מנקודת מבטם של אזרחים (תמימים יותר או פחות) שהם קורבנות פוטנציאליים של אותה פשיעה, הרי לא משנה כלל אם ייפגעו כתוצאה מירי או ממטען חבלה שהניח מחבל על רקע ביטחוני, או אם ייפגעו במכוון או בשוגג מפעולה דומה שביצע גורם פלילי.
תפיסת ההפעלה השב"כית, המבוססת, בשונה מזו המשטרתית, בראש ובראשונה על שאיפה לסיכול ולמניעה מבעוד מועד - עשויה להעלות תרומה בעל ערך סגולי מיוחד למאבק בתחום הנדון.
כפועל יוצא ממצב הביטחון הרעוע, מתחושות הפחד והייאוש שהוא מייצר ומאובדן האמון ביכולתה של משטרת ישראל להתמודד בהצלחה עם המציאות הכאוטית, גם בתוך החברה הערבית עצמה נשמעים מעת לעת קולות הקוראים לרתום את השב"כ למשימה.
כמו כן, מעל השב"כ עדיין מרחפת הילה מסוימת ויכולותיו זוכות למידה של הערכה ויראת כבוד. לכן, עשוי שילובו במאבק ליצור מרכיב נוסף של הרתעה מול גורמי הפשיעה ולהוביל לצמצום ברמת הפשיעה בחברה הערבית (כפי שאירע אכן בעת שילובו הנקודתי במבצע "שומר החומות" בשנת 2021).
שיקולים השוללים את טיפול השב"כ בפשיעה הפלילית במגזר הערבי
אך למרות כל אלה, קיימים שיקולים משמעותיים, השוללים את הסמכת השב"כ לטפל בתחום הפשיעה בחברה הערבית.
סוגיית הפשיעה במגזר הערבי הינה סוגיה מורכבת ורב-ממדית, והיא בראש וראשונה תודה של נסיבות חברתיות, חינוכיות ותרבותיות עמוקות. הפשיעה הזו אינה עשויה מקשה אחת ובבסיסה עומדים מניעים שונים ומגוונים. בהתאם לכך, גם זהות גורם אכיפת החוק שיטפל בה הינה רק מרכיב אחד, ואולי לא החשוב ביותר, בהתמודדות עמה.
שילוב השב"כ בתחום זה, בשום פנים ואופן אינו יכול להוות "תרופת קסם" לבעיה, ואין גם מקום להערכת-יתר בנוגע ליתרונותיו היחסיים בכל הנוגע לטיפול בה.
ראשית, כדאי לזכור כי השב"כ ביסודו כלל אינו ארגון אכיפת חוק, בעל מאפיינים שיטוריים, אלא ארגון מודיעיני. אף שלשב"כ הוקנה מספר מצומצם של סמכויות ביצוע שבהפעלתן מתקיים ממשק גלוי עם האזרח (למשל בתחום אבטחת אישים), הרי ככלל מדובר בארגון הפועל בחשאי. לא במקרה, ססמתו, החרוטה גם על סמל הארגון, הינה "מגן ולא ייראה". מאפיין בסיסי זה אינו תואם כל כך את הנדרש בהקשר הנדון כרגע.
טיעון כבד-משקל נוסף הוא כי אין מקום לעשות כנגד אזרחי המדינה שימוש בכלים קיצוניים וחריגים שניתנו לשב"כ לצורך הגנה על ביטחון המדינה מפני פעילות טרור. הכלים שמפעילה מדינה נגד אויביה אינם דומים כלל ועיקר לאלה שהיא רשאית להפעיל כלפי אזרחיה, אף אם לא מדובר תמיד באזרחים נורמטיביים. אותם כלים עודפים ונוחים יותר להפעלה המצויים בידי השב"כ – הם בדיוק אלה המעלים את החשש מפני הפגיעה הקשה בזכויות הפרט ובעקרונות הדמוקרטיה, בדגש על פגיעה בזכויות נחקרים ונאשמים.
קיים גם חשש מפני תופעות של "מדרון חלקלק": דרישת המשך להכנסת השב"כ לאזורים נוספים בתחום הפלילי (כגון המאבק בפשיעה המאורגנת באופן כללי) וכן זליגת כלים דרסטיים ופולשניים שונים, שיפגעו באופן בלתי מידתי בזכויות כלל אזרחי המדינה, גם למישור הטיפול הפלילי שיישאר נתון באחריות המשטרה, כתוצאה מציפייה גוברת והולכת להפעילם גם שם.
קושי רב במיוחד נעוץ ביצירת אפליה על בסיס השתייכותם הלאומית של יעדי הטיפול (קרי: פשיעה ערבית במובחן מפשיעה יהודית), תוך יצירת מערכות נפרדות של אכיפת חוק לאוכלוסיות שונות של אזרחים. המהלך הזה עלול לחזק ולהנציח את התפיסה לפיה האזרחים הערבים כקבוצה מהווים איום מוגבר על המדינה - עד כדי ראייתם כאויבי המדינה - לפגוע במאבקם לשוויון חברתי ואף להגביר את תחושות הניתוק, התסכול והזעם הקיימות בקרבם. זאת ועוד, הפשיעה בישראל חוצה מגזרים וכוללת גם שיתופי פעולה בין ארגוני פשיעה ערבים ויהודים - מי הגורם שישא באחריות לטיפול במקרים כאלה?
המהלך המוצע גם עלול "לצבוע" את השב"כ, שלא מרצונו ושלא בטובתו, בגוונים פוליטיים, במיוחד כאשר היוזמה למהלך זה מגיעה מצד מובהק מאד של המפה הפוליטית ועל רקע תפיסות אידיאולוגיות בהן הוא דוגל. חשוב לזכור בהקשר זה את ההוראה הדו-כיוונית שמציב חוק השב"כ: איסור על הדרג המדיני להטיל על הארגון משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים- פוליטיים, ביחד עם דרישה מהארגון לפעול באורח ממלכתי.
גבולות המונח "פשיעה בחברה הערבית" – אינם ברורים, וכך גם משמעות המונח "סיוע למשטרה". ברור כי אין כוונה להעביר לאחריות השב"כ את מכלול הטיפול בפשיעה במגזר הערבי (סביר להניח, למשל, שאין בנמצא גורם הסבור כי הטיפול בעבירות רכוש גרידא, ואפילו בעבירות סחר בסמים, אמור לבוא בגדר זה). אך, האם הכוונה להעביר לאחריותו את בלעדיות הטיפול, או לפחות את הובלת הטיפול, בהקשרים מסוימים (למשל: מול יעדים מוגדרים מסוימים בקרב גורמי הפשיעה המוכרים או בהתאם לזהותם הלאומית של קרבנות הפשיעה)? ואם הכוונה להטיל עליו את הטיפול בעבירות החל מרמת חומרה מסוימת - האם מצופה כי השב"כ יעסוק, למשל, בעבירות אלימות, אפילו עד כדי רצח, המבוצעות על רקע סכסוכים בין חמולות או על הרקע המכונה "כבוד המשפחה"?
צפויים, אם כן, קשיים פרקטיים רבים בקביעת תיחום האחריות וחלוקת הסמכויות בין משטרת ישראל והשב"כ, הנתונים אגב לכפיפות מינסטריאלית שונה (המשרד לביטחון לאומי לעומת משרד ראש הממשלה). מצד אחד, ניתן להעריך כי יתקיימו "שטחים מתים", שייפלו בין הכסאות; מן הצד האחר ניתן לשער כי יתקיימו מתחים, התנגשויות או כפילויות בעשייתם של שני הארגונים.
זאת ועוד, המשימה האמורה - במיוחד על רקע ההגדרה המוצעת של "מניעה וחקירה" - תחייב את השב"כ לנהל בתוך היעדים מערכי איסוף מידע מודיעיני מורכבים - לרבות מידע ממקורות אנושיים חיים (יומינט) ומידע טכנולוגי (סיגינט) - דסק לעיבוד המידע, פעילות מבצעית בשטח, חוקרים ייעודיים שיידרשו גם להעיד באופן תדיר במשפטים הפליליים ועוד. השקעת משאביו המוגבלים של השב"כ בתחום זה, תבוא בהכרח על חשבון טיפולו בתחומים אחרים ותפגע לכן ביכולתו לעמוד בייעודו המרכזי - סיכול טרור וריגול. לכן עלול המהלך המתוכנן דווקא לפגוע בעקיפין בביטחון המדינה.
ביטחון המדינה עלול להינזק גם כתוצאה מן הסכנה לחשיפה מוגברת של שיטות פעולתו של השב"כ - בדגש על שיטות חקירה ועל שיטות איסוף מידע - אגב ניהול ההליכים הפליליים. לעניין זה חשוב להבהיר כי הוצאת תעודת חיסיון על מידע רגיש שחשיפתו תסכן את ביטחון המידע היא אמנם אפשרית, אך לא תאפשר שימוש באותו מידע לצורך ההעמדה לדין פלילי, וכך לא תושג המטרה הבסיסית של כל המהלך.
מכאן נראה שחסרונות רתימת השב"כ לטיפול בפשיעה הערבית - עולים במשקלם בהרבה על יתרונותיה.
פתרונות חלופיים
מסקנה זו עוד מתחזקת, לנוכח קיומן של חלופות טובות יותר.
בראש ובראשונה: הגדלת היקף כוח האדם והתקציבים הנתונים למשטרה, תוך ריכוז קשב ומאמץ מיוחדים מבחינתה בתחום המאבק בפשיעה במגזר הערבי.
אפשרות נוספת הינה להקנות למשטרה - באמצעות תיקוני חקיקה במידת הנדרש - לפחות חלק מן הכלים הנתונים כיום לשב"כ, הן במישור המשפטי והן במישור הטכנולוגי.
גורמי השב"כ יכולים גם לסייע למשטרה באמצעות הדרכה ושיתוף ידע מקצועי, מבלי ליטול על עצמם את אחריות הטיפול. למעשה, סיוע כזה כבר מתקיים, ברמה כזו או אחרת, על בסיס קבוע מאז אירועי "שומר החומות" כאמור, במיוחד בתחומים בהם קיימת השקה בין המרכיב הפלילי והמרכיב הלאומני (כגון תופעת החזקת הנשק הבלתי חוקי, אירועים של גניבת אמצעי לחימה או מעשים של פגיעה בסמלי שלטון רשמיים). זאת במסגרת תוכנית החירום לבלימת הפשיעה בחברה הערבית - "מסלול בטוח" - שהוביל סגן השר לביטחון הפנים לשעבר, יואב סגלוביץ.
ההיבט המשפטי של הסוגיה
על פי ייעוד השב"כ, כפי שהוגדר בחוק השב"כ, מופקד הארגון על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה. עם זאת מוסיפה ההגדרה וקובעת כי השב"כ יפעל "לשמירה ולקידום של אינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה, והכל כפי שתקבע הממשלה ובכפוף לכל דין", ובהמשך הדברים נמנית בין תפקידי השב"כ גם "פעילות בתחום אחר שקבעה הממשלה, באישור ועדת הכנסת לעניני השירות, שנועדה לשמור ולקדם אינטרסים ממלכתיים חיוניים לביטחון הלאומי של המדינה".
ברור למדי שמאבק בפשיעה הפלילית אינו בא בגדר הגדרת הייעוד הבסיסית, אך בהחלט ניתן לטעון כי ניתן להרחיב את ייעוד הארגון ולהסמיכו לטפל גם בתחום זה, בהיותו משליך במישרין על הביטחון הלאומי של המדינה ובהיות הטיפול בו אינטרס ממלכתי חיוני.
אלא שבהקשר זה, לנוכח השפעתו הדרמטית על זכויות האדם בחברה הישראלית, נראה כי לא תספיק פעולה בערוץ של קבלת החלטת ממשלה בעניין. זאת, בדיוק כפי שאירע, על פי הוראת בג"ץ, בעת הסמכתו של השב"כ לבצע מעקבים מקוונים בתקופת הקורונה.
על כן, ככל שיוחלט בכל זאת להסמיך את השב"כ לטפל בפשיעה הפלילית בחברה הערבית, יחייב הדבר תיקון חקיקה מפורש – שיחייב בהכרח קיום שיח ציבורי פומבי ודיון יסודי מקדים בכנסת בטרם השלמת ההליך, כמתחייב מאופי הנושא - לעניין הרחבת ייעוד הארגון המוגדר בחוק. זאת, גם אם יהא מדובר ב"הוראת שעה" לתקופה מוגבלת, ובוודאי אם מדובר יהיה בתיקון קבע של החוק. אותה חקיקה תידרש לעמוד במבחן החוקתיות, אך לנוכח הקשיים הרבים שפורטו לעיל – ספק רב מאד אם תוכל לעמוד במבחן משפטי זה, וקיימת סבירות גבוהה למדי כי תיפסל בידי בג"ץ.
Comments