מאת ד"ר משה בכר
המאמר המלא
מבוא
בהיסטוריה המשפטית של ישראל עשרות דוגמאות של דברי חקיקה פרסונליים, כשמעולם עד לאחרונה לא פסל בית המשפט העליון חקיקה כזו, ואף לא התערב בה באופן כלשהו, גם אם הביע פה-שם את מורת רוחו מן התופעה.[1]
אלא שבחודשים האחרונים הציג בג"ץ דוקטרינה משפטית שלא הייתה מוכרת קודם לכן: דחיית מועד תחולת דבר חקיקה של הכנסת, על דרך של פרשנות, לנוכח בעייתיות הטמונה בהחלתו המיידית, עקב מרכיבים פרסונליים העומדים בבסיסו.
בג"ץ טבריה: פיתוח דוקטרינת התחולה הנדחית
תחילתו של דבר בפרשה הידועה כפרשת "חוק טבריה" - התיקון לחוק (רגיל) אשר ביקש, בניגוד למצב שקדם לו, לאפשר התמודדות של יו"ר ראש ועדה קרואה ברשות מקומית (שאינו נבחר ציבור, אלא מינוי של שר הפנים) בבחירות לרשויות המקומיות.[2]
בעתירה כנגד החוק שנדונה בבג"ץ בהרכב מורחב, אימצו כל תשעת השופטים את הצעת היועצת המשפטית לממשלה, ופסקו פה-אחד כי "הוראות התיקון יפורשו באופן שלא תהא להן תחולה על הבחירות הקרובות לרשויות המקומיות". הרכב השופטים כלל חמישה שופטים הנחשבים "ליברלים" (אסתר חיות, עוזי פוגלמן, יצחק עמית, דפנה ברק-ארז וענת ברון) וארבעה שופטים הנחשבים "שמרנים" (נועם סולברג, דוד מינץ, יעל וילנר ואלכס שטיין), אך כולם, כאמור, החזיקו בדעה אחידה באשר לתקפות הדרך הפרשנית של דחיית התחולה ובאשר לצורך ליישמה בנסיבות עניין זה.
פסק הדין ניתן תחילה בסוף חודש יולי 2023, עקב סד הזמנים, ללא נימוקים,[3] וכעבור כארבעה חודשים פורסמו גם נימוקי השופטים.[4]
מתוך עיון בנימוקי השופטים עולה כי רובם (פוגלמן, חיות, עמית, ברון וברק-ארז) ביססו את החלטתם בעיקר על אופיו הפרסונלי של החוק - "תפירת" התיקון למידותיו של אדם אחד מסוים בלבד - בועז יוסף, יו"ר הוועדה הקרואה בטבריה. עם זאת, חלקם ביססו את החלטתם גם על אדנים אחרים - הפגיעה בשוויון בין המועמדים ההופכת את ההחלה המיידית לבלתי חוקתית (שטיין) או הקושי הנובע מ"שינוי הכללים תוך כדי המשחק" (פוגלמן, וילנר, סולברג ומינץ).
בלט במיוחד במהפכנותו פסק דינו של השופט שטיין, המתוייג דווקא כשופט "שמרן". פסק דינו של שטיין הוא אחד מפסקי הדין האקטיביסטיים ביותר בתולדות בית המשפט העליון לדורותיו, כאשר קבע כי מגילת העצמאות היא הנורמה הבסיסית מכוחה מוסמכת הכנסת לחוקק, ולכן נשללת סמכות הכנסת לחוקק חוק פרסונלי, הפוגע בעיקרון השוויון שמעוגן במגילת העצמאות.
קביעתו של בית המשפט בפרשת טבריה, לפיה ניתן לפסוע בדרך פרשנית של דחיית תחולתה של חקיקה פרסונלית - לא הייתה טריוויאלית.
זאת, בין היתר, משום שהדין קובע לכאורה שכל חוק נכנס לתוקף במועד פרסומו ב"רשומות", או במועד אחר - מוקדם או מאוחר יותר - שנקבע מפורשות בחוק עצמו.[5] רוב השופטים לא התייחסו בחוות דעתם לקושי זה, אך חלקם התגבר עליו באמצעות יצירת הבחנה בין מועד תחילתו הפורמלי לבין מועד תחולתו המהותית של חוק.
לתמיכה בעמדת בית המשפט עמד נתון נוסף: העובדה שלא נקבע בחוק מועד תחולה באופן מפורש, ואף לא נקבעו הוראות מעבר שיסדירו את מועד כניסת התיקון לתוקף. עם זאת, רק שניים מן השופטים (פוגלמן וסולברג) ייחסו בחוות דעתם משקל לעניין זה.
ממלא מקום הנשיא פוגלמן כתב בהקשר זה:
"השאלה הפרשנית שלפנינו נוגעת לתחולתו של התיקון... במישור הזמן, ובפרט האם הוא חל על מערכת הבחירות הקרובה לרשויות המקומיות. התיקון... אינו כולל הוראת תחולה או הוראת מעבר מפורשת. כידוע, בהעדר הוראה מפורשת בחוק, שאלת תחולתו של דבר חקיקה היא שאלה פרשנית - בעזרתם של כללי הפרשנות נקבע היקף הפריסה של החוק, לרבות היקף פריסתו בזמן... בהקשר זה יש לציין כי אין בסעיף 10(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט... שעניינו במועד התוקף של החוק, כדי לסייע לנו, וזאת מאחר שעניינו במועד התחילה-הפורמלי, ולא בתחולה המהותית במישור הזמן".
קושי נוסף עמו נדרש בית המשפט להתמודד נבע מכך, שכאמצעי פרשני של חוק מנסים לעתים קרובות להתחקות אחר "כוונת המחוקק". אלא שבמקרה הנוכחי כוונת המחוקק, גם אם הייתה פסולה, הייתה מוצהרת וברורה לחלוטין, והיא הרי בדיוק הסיבה להתערבות בית המשפט. רוב השופטים הסכימו כי הפיתרון לבעיה זו נעוץ בהבחנה בין "התכלית הסובייקטיבית" לבין "התכליות האובייקטיביות", אותן העדיף.
כך ניסח את הדברים ממלא מקום הנשיא פוגלמן:
"בחינת כוונתו של המחוקק מעלה כי לצד קידומן העקרוני של הזכות לבחור והזכות להיבחר, ניצבה תכלית פרסונלית מובהקת והיא מתן האפשרות לראש הוועדה הממונה בטבריה להתמודד בבחירות הקרובות... אל מול תכליות סובייקטיביות אלו ניצבות תכליותיה האובייקטיבית של תחולת החוק: החזקה נגד תחולה למפרע; הכלל שאין משנים את כללי הבחירות בתוך תקופת הבחירות; ועקרון שלטון החוק שמחייב שחקיקה תהא, ככלל, כללית ולא פרסונלית. התכלית הסובייקטיבית והתכלית האובייקטיבית לא עולות בקנה אחד: הראשונה משמיעה כי התיקון יחול גם בבחירות המקומיות הקרובות; ואילו האחרונה משמיעה כי התיקון לא יחול בבחירות אלו. בהתנגשות זו בין התכלית הסובייקטיבית לבין התכלית האובייקטיבית, עמדתי היא כי יש לבכר את האחרונה".
בג"ץ הסבירות: הבהרת סמכות הביקורת השיפוטית על חקיקת יסוד
פסיקה נוספת של בג"ץ, בעלת חשיבות רבה, ניתנה ביום הראשון של שנת 2024 בעניין ה"חוק לביטול עילת הסבירות",[6] חוק זה, שביקש לתקן את חוק יסוד: השפיטה, התיימר לשלול כל אפשרות לביקורת שיפוטית על החלטות הממשלה, ראש הממשלה והשרים, כאשר ביקורת זו נסמכת על בחינת סבירות ההחלטה. לא כאן המקום לניתוח פסק דין ארוך ומורכב זה,[7] המבטא תפיסות מקוטבות מאוד בשאלות יסוד, אך אתייחס לשתי נקודות מתוכו הנוגעות לענייננו.
הנקודה הראשונה, היא כי אף שלא ניתן היה לבסס במקרה זה באופן משכנע טענה לפיה מדובר בחקיקה פרסונלית, התייחסו בכל זאת שניים מן השופטים, גם אם בשולי פסק דינם, באופן מפורש לאפשרות כי בית המשפט יורה על תחולה נדחית של התיקון לחוק (וזאת מעבר להתייחסויות כלליות יותר של שופטים נוספים, בהם צוין כי רצוי ששינויים חוקתיים משמעותיים לא יתקבלו בתחולה מיידית).
הנשיאה אסתר חיות ציינה כי בחלק מן העתירות עלתה אפשרות סעד של תחולה נדחית, כסעד חלופי על פי הדוקטרינה של שימוש לרעה בסמכות המכוננת. עם זאת, קבעה חיות, ובצדק רב, כי בהתחשב בכך שחריגת הכנסת מסמכותה המכוננת נעוצה בתוכנו של ההסדר גופו ואינה תלויה במועד תחולתו, הרי שאין בסעד זה כדי לרפא את פגיעתו הקשה והחמורה של התיקון.
השופט נועם סולברג ציין:
"לא מצאתי בתיקון כל מימד של פרסונליות, אף לא 'אבק' פרסונליות. התיקון נושא אופי עקרוני כללי, צופה פני עתיד, חל על מערכת היחסים שבין הרשויות בהווה ובעתיד. גם אין מקום לזקוף לחובתו של התיקון את העובדה שהּוחל באופן מיידי, ועל כן פועל את פעולתו גם על הממשלה הנוכחית... תחולה מיידית, נזכיר, היא 'ברירת המחדל' בשיטתנו, גם בנוגע לחקיקת-יסוד. גם אם ניתן לטעון שתחולה נדחית של חקיקת-יסוד היא דבר רצוי, כל עוד אין בידינו הוראה המעגנת זאת בדין - במסגרת חוק יסוד: החקיקה, או בכל מסגרת אחרת - אין מקום לכרסם בחופש הפעולה של המכונן לפעול בתחולה מיידית, על ידי 'הכתמת' חקיקה כזו בחשד של פרסונליות".
מה שמעניין בהתייחסויות אלה הוא שמכלל לאו אתה שומע הן: גם חיות וגם סולברג, שתפיסת עולמם ונקודת המוצא שלהם שונה לגמרי, מכירים למעשה באפשרות העקרונית להרחיב גם ביחס לחקיקת יסוד את דוקטרינת התחולה הנדחית שהותוותה ויושמה בפרשת טבריה ביחס לחוק רגיל.
הנקודה השנייה, החשובה אולי יותר מכל בנוגע לפסק דין זה, היא ש-12 מתוך 15 שופטי ההרכב (שכלל את כל שופטי בית המשפט העליון במועד הדיון) קבעו כי נתונה בידם הסמכות העקרונית לבחון גם את תוקפה של חקיקת יסוד, ורוב של שמונה כנגד שבעה שופטים אף מימש את סמכותו האמורה הלכה למעשה, והורה בפועל על ביטול מוחלט של חוק זה. יתרה מכך, גם שלושה מקרב שופטי המיעוט, הנחשבים "שמרנים" (אלכס שטיין, יעל וילנר וגילה כנפי-שטייניץ) - אף שהתנגדו לפסילת התיקון לחוק - העניקו לו פרשנות צרה מאוד ("פרשנות מקיימת"), שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו המפורשת של התיקון או עם כוונתו הברורה של המחוקק.
בג"ץ הנבצרות: יישום דוקטרינת התחולה הנדחית על חוק יסוד
כך נסללה הדרך לעיסוק בג"ץ ב"חוק הנבצרות", אשר ביקש לתקן את חוק יסוד: הממשלה, כך שעילת הוצאת ראש ממשלה לנבצרות תהא אי-מסוגלות פיזית או נפשית בלבד (לא כולל מצבים אחרים של חוסר תפקוד, ובפרט לא "נבצרות משפטית"). כן נקבע בתיקון לחוק, כי הגורם המוסמך להכריז על נבצרות יהא ראש הממשלה עצמו, באישור שני שליש מחברי ועדת הכנסת, או הממשלה, בהחלטה של שלושה רבעים מתוכה (ולא היועץ המשפטי לממשלה, כפי המצב המשפטי דהיום על פי אמרות אגב בפסיקת בית המשפט[8]), וכי הארכת הנבצרות מעבר לשבוע תהיה טעונה החלטת מליאת הכנסת ברוב של 80 חברי כנסת.[9] משמעות החוק: הוצאת ראש ממשלה לנבצרות שלא מטעמים רפואיים מובהקים - תהפוך בלתי אפשרית למעשה.
לגבי חוק זה, הבהיר בית המשפט כבר בשלב הוצאת הצו על תנאי, כי הוא מגדר את הדיון, כך שלא יעסוק בעצם תוקפו של החוק אלא רק בשאלת דחיית תחולתו.
בית המשפט דן בתיק זה בהרכב מורחב של 11 שופטים, כאשר ששה מתוכם החליטו - במסגרת פסק הדין[10] - שניתן בתחילת חודש ינואר 2024 (יומיים לאחר מתן פסק הדין בעניין הסבירות) - שיש מקום לפרש את החוק כך שתידחה תחולתו לכנסת הבאה לנוכח אופיו הפרסונלי.
חמשת שופטי המיעוט סברו שאין המדובר בחוק פרסונלי, כאשר שניים מהם (נועם סולברג ודוד מינץ) שבו על העמדה שהביעו בבג"ץ הסבירות, לפיה בג"ץ נעדר סמכות לבחון תוקפה של חקיקת יסוד, ואחד מתוכם (יוסף אלרון) היה גם הוא עקבי בעמדתו, לפיה סמכות כזו קיימת רק במקרים חריגים מאוד, שהמקרה הנוכחי אינו נמנה עמם להשקפתו.
לעומתם, שופטי הרוב הסיקו את דבר תכליתו הפרסונלית של החוק, בין היתר, מאמירות מפורשות של חברי הכנסת בהליך חקיקת התיקון; מכך שהתיקון הונח על שולחן הכנסת מיד לאחר הגשת העתירות בעניין נבצרותו של ראש הממשלה; מכך שחקיקתו הסתיימה זמן קצר לפני מועד הגשת התגובה לעתירות אלה; ממהירות הליך החקיקה; מתחולתו המיידית של התיקון; ומדבריו המפורשים של ראש הממשלה ביום בו אושר התיקון בכנסת, לפיהם הוא "נכנס לאירוע" (קרי: מעורבות אישית שלו מאותה נקודה ואילך בנושא "הרפורמה המשפטית", או "ההפיכה המשטרית").[11] על בסיס אלה קבעו רוב השופטים כי התכלית הפרסונלית הברורה נועדה לשחרר את ראש הממשלה נתניהו ממגבלות שהוטלו עליו בהסדר ניגוד העניינים ולמנוע דיון בבית המשפט בשאלת נבצרותו.
כפי שעלה גם מדברי שופטי הרוב, דוקטרינת התחולה הנדחית נושאת עימה כמה יתרונות, וביניהם: נטילת העוקץ מהתכלית הפרסונלית על ידי ניתוק הזיקה בין החוק לבין המקרה הפרטיקולרי; שימור תפקיד הרשות המחוקקת בהתווית נורמות כלליות כחלק מעיקרון הפרדת הרשויות; חקיקה מתוך ראייה רחבה ועקרונות של האינטרס הציבורי הכללי; הגברת אמון הציבור במחוקק. ואולי מה שחשוב מכל: זהו מתווה שמייתר את הצורך בביטול החוק כולו אשר עשויים להיות בו גם היבטים חיוביים (למשל, בעניין הנבצרות הוא בא לשרת תכלית של הסרת עמימות בעייתית שהייתה טמונה בהסדר הקודם).
אגב, היועצת המשפטית לכנסת, שסברה - בניגוד לעמדת היועצת המשפטית לממשלה - כי יש לדחות את העתירה כנגד חוק הנבצרות, ציינה בחוות דעתה כי הדין הקיים מאפשר לכונן חוקי יסוד הנוגעים ליחסים בין הרשויות בתחולה מיידית, ומשעה שבחר המחוקק באופן מפורש לחוקק את החוק הנדון בתחולה מיידית - אין מקום להתערב בכך. עם זאת, הוסיפה גם היועצת המשפטית לכנסת, כי באופן כללי ראוי גם לדעתה לכונן חוקי יסוד הנוגעים ליחסים בין הרשויות בתחולה נדחית ומאחורי "מסך בערות".[12]
בהקשר של פסיקה זו, ראוי להסיר מעל הפרק את הטענה - שהושמעה על ידי כאלה ואחרים - לפיה בקש כביכול בג"ץ לסלול את הדרך להוצאתו הקונקרטית לנבצרות של ראש הממשלה נתניהו, מטעמים פוליטיים או אחרים, בהחלטת היועצת המשפטית לממשלה או בהחלטה שיפוטית. על מופרכות הטענה הזו ניתן ללמוד לפחות מארבע עובדות מוצקות:
ראשית, היועצת המשפטית לממשלה הבהירה במספר הזדמנויות כי הוצאתו של נתניהו לנבצרות אינה עומדת כרגע על סדר היום,[13] והבהרה זו מצאה ביטוי גם בפסק הדין.
שנית, לאורך כל פסק הדין הקפיד בית המשפט שלא לחוות דעה לעניין מידת עמידתו של נתניהו בהסדר ניגוד העניינים, שהפרתו עשויה לשמש כעילה להוצאתו לנבצרות, ואף ציין פוזיטיבית את ההצהרה מטעם נתניהו בפניו, לפיה הוא מקפיד על קיום הוראות ההסדר.
שלישית, כשבוע ימים לאחר מתן פסק הדין, ניתנה על ידי בג"ץ החלטה נוספת, שזכתה להד ציבורי פחות, במסגרתה נמחקה עתירה אחרת, שבה נתבקשה הוצאת נתניהו לנבצרות. מחיקת העתירה נומקה בכך שהיא מבוססת על טענה להפרת הסדר ניגוד העניינים מצד נתניהו בשל עיסוקו ברפורמה המשפטית, אך מאז תחילת המלחמה הופסק קידום הרפורמה.[14]
רביעית, כחודש ימים לאחר מתן פסק הדין, בתחילת חודש פברואר 2024, הוגשה עתירה נוספת לבג"ץ, בה התבקש בית המשפט להורות על הוצאתו של נתניהו לנבצרות על בסיס הטענה כי הוא מצוי בניגוד עניינים הפוגע בביטחון המדינה.[15] העתירה הזו נדחתה על הסף בידי בית המשפט במהירות הבזק, שלושה ימים לאחר הגשתה.[16] הטעם הראשון לדחייה התייחס לכך שהעותרים, שפנו שלושה שבועות בלבד לפני הגשת העתירה למחלקת הבג"צים, לא מיצו את ההליכים, אף כי התקבל ממנה מענה. הטעם הנוסף לדחייה היה כי העתירה "כורכת בתוכה טענות שונות, ממישורים שונים, הנסובות על תשתית שונה, המבססות סעדים שונים והמופנות כלפי משיבים שונים", וכי כריכת הטענות השונות יחד "מערימה קושי של ממש על בירור העתירה".
קשה שלא להבחין, אם כן, כי בית המשפט לא שש, בלשון המעטה, לקיים את עצם הדיון בשאלה הקונקרטית של הוצאת ראש הממשלה נתניהו לנבצרות, קל וחומר שלא הביע כל שמץ של עניין ליטול לידיו את סמכות ההחלטה בעניין זה.
כמה מחשבות לסיום
נראה כי בניגוד לגישתו בעבר, החליט בג"ץ להציב קווים אדומים, לאחר שהוברר כי אנו מצויים במדרון חלקלק ולא רק שהחקיקה הפרסונלית הפכה להיות תופעה שבשגרה, אלא אף חלחלה אל חקיקת היסוד - תשתית החוקה העתידית, תוך שחיקת מעמדה ושימוש לרעה בסמכות המכוננת. תרם לכך הפער באופן התייחסותו של המחוקק למעמד חוקי היסוד: מצד אחד ראייתם כבעלי מעמד-על וציפייה לחסינות שלהם מפני ביקורת שיפוטית; מצד שני זילות בתכנים ובנורמות הבלתי ראויות שיצק לתוכם והקלות הבלתי-נסבלת בה הוא עורך בהם שינויים.
החלת דוקטרינת התחולה הנדחית לראשונה בשני המקרים שנדונו לעיל, נבעה משילוב נסיבות של קביעת הסדרים בעייתיים ומרחיקי לכת מדי בחקיקה, שלוותה - אולי עקב שכרון כוח וחוסר הבנה של המשמעות המשפטית הנגזרת - בהבלטה בראש חוצות של אופיה הפרסונלי.
ברמה הכללית יותר, נכון לראות את פיתוח דוקטרינת דחיית התחולה ואת יישומה בפועל כתגובת-נגד חזקה של המערכת השיפוטית אל מול מגמה של ניסיונות מתמשכים, גם בהקשרים נוספים, לכרסום באחד ממרכיבי היסוד בדמוקרטיה - הביקורת השיפוטית האפקטיבית.
ועם זאת, אין במימוש דוקטרינת התחולה הנדחית כדי לבסס טענות שנשמעו, לפיהן נטל כביכול בג"ץ לידיו את הכוח, או את זכות "המילה האחרונה". ככל שמדובר בהפגנת כוח של בית המשפט, לא נכון, לדעתי, לראותה ככזו המיועדת לבצר את כוחו של בית המשפט בהשוואה לכוח הנתון בידי הרשויות האחרות, אלא ככזו הנושאת בחובה הפעלה חריגה של כוח בסיטואציה חריגה בה נדרשת הגנה על הדמוקרטיה.
ראוי לזכור גם כי בית המשפט נקט כאן עדיין באמצעי הפחות בחומרתו, מתוך שאיפה לפרשנות מקיימת של החקיקה - דהיינו תוך שמירה על כבודה ומעמדה של הכנסת, כלומר הלך רק "מחצית הדרך" ונמנע מביטול מוחלט של החוקים, אף שקבע ברוב עצום כי בידו נתונה גם סמכות כזו.
כך נהג בג"ץ חרף העובדה שביטול מוחלט של החוקים האלה היה אולי ראוי יותר, שכן נטילת היסוד הפרסונלי באמצעות דחיית התחולה עדיין אינה מרפאת פגמים הנטועים בתוכן ההסדרים ויבואו לידי ביטוי בעת כניסתם לתוקף בכנסת הבאה - מתן יתרון בלתי הוגן ליושב ראש ועדת קרואה על פני מתמודדים אחרים בבחירות לרשויות המקומיות במקרה האחד, והצבת מנגנון בלתי ניתן ליישום באופן מעשי בהקשר של הוצאת ראש ממשלה לנבצרות במקרה האחר. במובן זה, התחולה הנדחית אינה אלא דחייה של הקץ, במציאות הפוליטית הקיימת - ייתכן אפילו לעתיד הקרוב ממש.
כדאי גם להביא בחשבון כי בצד יתרונותיה של התחולה הנדחית, אשר צויינו לעיל, הצבת עיקרון מחייב של דחיית תחולת כל תיקון חוקתי למועד כהונתה של הכנסת הבאה - עלול, מנגד, לטמון בחובו קושי בקידום שינויים חוקתיים נחוצים וראויים. מעבר לעיכוב ביישומם של שינויים כאלה, עלול להיווצר גם מצב בו הכנסת הבאה תבקש לעדכן שוב את החקיקה, כך שתחולתה שוב תידחה לכנסת שאחריה, וחוזר חלילה.
ניתן לקבוע כי הפסיקה האמורה מבטאת הסכמה גורפת כמעט לגמרי בקרב שופטי בית המשפט העליון אודות העקרונות הראויים, כאשר הפער ביניהם, ככל שקיים, מתבטא בעיקר באופן יישום העקרונות בכל מקרה קונקרטי. למשל: ישנה הסכמה גורפת כי חקיקה פרסונלית היא פסולה, אך מחלוקת בדבר השאלה האם חוק מסוים הוא אכן פרסונלי; ישנה הסכמה כמעט מלאה כי לבג"ץ נתונה עקרונית הסמכות לקיים ביקורת שיפוטית גם ביחס לחקיקת יסוד, אך מחלוקת בנוגע לשאלה האם המקרה הנדון אכן מצדיק התערבות מצידו.
פסיקה זו שומטת, להערכתי, באופן סופי את הקרקע מתחת לתיוג המסורתי של שופטי בית המשפט העליון, אשר רובם המכריע הפגין אקטיביזם שיפוטי גורף, לשופטים "שמרנים" ושופטים "ליברלים".
בכלל, עצם ההגדרה המסורתית של המונח "שמרן" (ושל המונח "ליברלי", כתמונת ראי שלו) מחייב לדעתי בחינה מחודשת. כחומר למחשבה: שמא שופט "שמרן" אינו בהכרח שופט האומר "אמן" אחר כל גחמה של הכנסת או של הממשלה ואינו מתערב בה, אלא דווקא שופט הבולם תיקון לא חוקתי לחוקה ומונע זעזוע בלתי ראוי שלה - הוא הוא הנוקט גישה שמרנית?!
הערות שוליים
[1] משה בכר, "חקיקה פרסונלית - האם המטרה מקדשת את כל האמצעים?", אתר דיומא (12.1.2022)
[2] חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 53), התשפ"ג-2023
[3] בג"ץ 5119/23 התנועה לטוהר המידות נ' הכנסת (30.7.2023)
[4] בג"ץ 5119/23 התנועה לטוהר המידות נ' הכנסת (26.10.2023, תוקן ביום 9.11.2023)
[5] סעיף 10(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948
[6] חוק יסוד: השפיטה (תיקון מס' 3).
[7] בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (1.1.2024)
[8] בג"ץ 369/06 פוקס נ' היועץ המשפטי לממשלה (31.1.2006)
בג"ץ 3056/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (25.3.2021)
[9] חוק יסוד הממשלה (תיקון מס' 12)
[10] בג"ץ 2412/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (3.1.2024)
[11] איתמר אייכנר ומורן אזולאי, "נתניהו לא עוצר את החקיקה - והצהיר, חרף ניגוד העניינים: 'אני נכנס לאירוע' ", כלכליסט (23.3.2023)
[12] כתב תשובה מטעם המשיבה 1 בבג"ץ 2412/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (22.9.2023)
[13] ביני אשכנזי, "היועצת המשפטית לממשלה : נושא נבצרות נתניהו לא על הפרק", וואלה חדשות (1.8.2023)
[14] חן מענית, "בג"ץ מחק עתירה להפסקת כהונת נתניהו בנימוק שההפיכה המשטרית לא מקודמת כעת", הארץ (11.1.2024)
מערכת ישראל היום, "בג"ץ מחק את העתירה המבקשת להוציא את נתניהו לנבצרות", ישראל היום (11.1.2024)
[15] אברהם בלוך, "עתירה הוגשה לבג"ץ בגין נבצרות נתניהו בטענה ל'ניגוד עניינים הפוגע בביטחון המדינה' ", מעריב (1.2.2024)
[16] ניצן שפיר, העתירה החדשה להוצאת נתניהו לנבצרות נדחתה על הסף", גלובס (4.2.2024)