מאת ד"ר משה בכר
בעבר היה השב"כ מעורב בתהליך פסילת רשימות ומועמדים בבחירות לכנסת, על בסיס מידע המצוי בידו. דומה שמעורבות כזו במקרים המתאימים ובזהירות הראויה – מתחייבת מהגדרת ייעודו של הארגון בתחום סיכול החתרנות והטרור.
המאמר המלא:
כמו במערכות בחירות קודמות לכנסת ישראל, גם במערכת הבחירות האחרונה שב ועלה הניסיון לפסול את התמודדותם של רשימות מועמדים, או של מועמדים ספציפיים, מכל קצוות הקשת הפוליטית.
דרישת הפסילה מתבססת כיום, ככלל, על אחת או יותר מעילות הפסילה שנקבעו בסעיף 7א(א) לחוק יסוד: הכנסת, אשר עבר מספר "גלגולים", ונוסחו העדכני הינו:
"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לרבות בהתבטאויותיו, לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (2) הסתה לגזענות (3) תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל".
בשנת 1965, במסגרת "פרשת ירדור" המפורסמת, סמך בבג"ץ את ידיו (ברוב דעות) על החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את "רשימת הסוציאליסטים", שהייתה מזוהה עם תנועת "אל-ארד" הקיצונית. שופטי הרוב (הנשיא שמעון אגרנט והשופט יואל זוסמן) לא התייחסו בפסקי הדין למקור החומר עליו התבססו, אך דווקא בחוות דעתו של שופט המיעוט (השופט חיים כהן) ניתן הד לכך, שחלק מן החומר שעמד בפני הוועדה, ובהמשך לכך גם בפני בית המשפט, כלל גם חוות דעת של השב"כ:
"אין אני יכול לראות את הסכנה הממשית או הברורה או המיידית, הצפויה למדינה... מהשתתפות רשימת מועמדים זו בבחירות לכנסת. ואם תמצי לומר, סכנה זו מן הנסתרות היא לבתי המשפט ומן הגלויות אך ורק לשירותי הביטחון של הממשלה, אף אני אשיב שבחומר שהיה לפני ועדת הבחירות המרכזית, ושהוגש גם אלינו, לא יה כדי להצדיק, ולא כל שכן לחייב, ממצא שקיימת סכנה כאמור".
כעשרים שנה מאוחר יותר, בשנת 1984, עוד קודם להגדרה הראשונה של עילות הפסילה בחוק, קיבלה ועדת הבחירות המרכזית החלטה בדבר פסילת רשימת "כך" לקראת הבחירות לכנסת שהתקיימו באותה השנה, וזאת בהסתמך על הודעה של שר הביטחון, לפיה בהתבסס על מידע שהונח בפניו, השתכנע כי קיימים יסודות חתרניים בקרב הרשימה. באותו מקרה, קבע בית המשפט העליון, בדונו בערעור על הפסילה, כי "הוועדה יכולה הייתה לעיין בנתונים שהוכנו על ידי רשויות הביטחון ולהסתייע בחוות הדעת שנתלוותה אליהם". הוא מתח ביקורת על שלא עשתה כן באופן עצמאי, ופסל את החלטתה מסיבה זו.
לקראת סוף שנת 2002, עמדה על הפרק שאלת פסילת מועמדותם לכנסת של רשימת בל"ד ושל ח"כ עזמי בשארה באופן אישי. לקראת דיון משפטי בנושא, פרסמה מפלגת בל"ד גילוי דעת פומבי, במסגרתו קבלה על כך שבקשת הפסילה של היועמ"ש לממשלה גובתה בחוות דעת מטעם השב"כ. לטענתה, התבססה בקשת הפסילה על "טענות חסרות שחר, מבוססות על עדויות שקריות המובאות מטעם השב"כ", ואף הוסיפה כי "השימוש ב'ציטוטים' מטעם שירותי הביטחון מזכיר שיטות שהונהגו במדינות טוטליטריות". עוד הוסיפה וטענה, כי את הציטוטים המובאים על ידי סוכני השב"כ ביחס לאירועים פומביים - ניתן לסתור באמצעות עדויות של אלפי אנשים, וחלקה על הלגיטימציה שניתנה למצב בו "איש כוחות הביטחון מביע את עמדותיו בעניינים אידיאולוגיים מובהקים, שבהם אין לו כל סמכות וכל הכשרה".
לעומת זאת, התייחס שי ניצן, פרקליט המדינה לשעבר, באופן שונה לחלוטין לאירוע זה. ניצן מציין, כי מדובר היה במקרה היחיד והחריג, בו הגיש היועץ המשפטי לממשלה עצמו בקשה למנוע מרשימה (בל"ד) את האפשרות להתמודד בבחירות לכנסת, וכי הוא עצמו היה חלק מצוות משפטנים ופרקליטים שמינה היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, כדי לבחון את הנושא. ניצן מעיד כי הצוות "נעזר גם בשירות הביטחון הכללי, שסיפק חומר חסוי בנושא", וכי התרשמותו הייתה שהחומר אשר נאסף היה חזק, משמעותי ומבסס את הפסילה.
בפסק דין שניתן בעניין זה על ידי בית המשפט העליון בשנת 2003, אכן צוין מפורשות שבפני הוועדה הוצג "חומר שנאסף על ידי שירות הביטחון הכללי ושאומת בתצהיר של מומחה מטעמו". בסופו של דבר, החליט בית המשפט לאשר את המועמדות הכפולה, מחמת הספק ביחס להוכחת הטענה בדבר קשריו החשאיים של בשארה עם גורמי טרור. בית המשפט ציין, כי הגיע למסקנה זו לאחר שעיין הן בחומר הראיות ה"גלוי" - כלומר ספרים, מאמרים, הרצאות ונאומים הפתוחים לקהל רחב - והן בראיות ה"חסויות" שהוצגו על ידי היועץ המשפטי לממשלה. עוד הוסיף, כי התרשם שאותן ראיות "חסויות" הן קבילות, בהיותן "ראיה מנהלית" שוועדת הבחירות רשאית לסמוך ממצאיה עליה, אך לנוכח התוצאה אליה הגיע לא נדרש להכריע בעניין זה. הוא העיר, עם זאת, כי אופיין ה"חסוי" והיעדר האפשרות לחקור את מקור הידיעה - משפיעים על משקלן של ראיות אלה. השופטת דורנר עוד הרחיקה לכת וטענה כי החומר החסוי אינו רלוונטי כלל בראייתה, בנמקה את עמדתה כך:
"דעות המובעות בסתר, הרחק מעיני הציבור, שניתן להוכיחן על-ידי חומר חסוי בלבד, אינן יכולות לשמש יסוד לפסילה. האיזון הראוי... מצדיק מניעה של שימוש בכנסת ובחברות בה כאמצעי לחתור תחת ערכי-היסוד של המדינה, אך אינו מצדיק פסילת מועמדות המבוססת על דעות נסתרות, שלא ניתן להן ביטוי פומבי ושאין חותרים להגשימן באמצעות פעילות פרלמנטרית".
מכל מקום, מאז אותה פסיקה ועד היום, במשך שני העשורים האחרונים, לא נמצאו עוד בפסיקת בית המשפט העליון כל עקבות למעורבות של השב"כ בסוגיה זו של פסילת רשימות ומועמדים בבחירות לכנסת.
בהמשך הדברים, אבקש להציג את התפיסה, לפיה בניגוד לפרקטיקה הנוהגת היום, לפיה אין לגורמי הביטחון כבר כל נגיעה בתהליך המוביל להחלטה בדבר פסילת רשימה או מועמד, הרי שקיימים טעמים כבדי-משקל המצדיקים דווקא קבלת חוות דעתם של גורמים אלה ומתן משקל לה במקרים המתאימים.
מעניין לציין, ששינוי זה - שעניינו הפסקת עיסוק השב"כ בתחום זה - חל דווקא לאחר חקיקת חוק השב"כ, בסמוך לפני מועד מתן פסק דין האחרון שנזכר לעיל. חוק זה העניק, לכאורה, לגיטימציה מלאה גם ברמה הפורמאלית לעיסוק כזה.
דומה שקשה לחלוק על כך שתקינות הליך הבחירות לכנסת מהווה אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה הישראלית, וכי הקפדה על הוראות חוק הבחירות לכנסת (ובכללן הוראות הפסילה) הינה הערובה להבטחת תקינות זו. והנה, על-פי הגדרת ייעודו בחוק, השב"כ הוא הגוף אותו בחרה המדינה להפקיד על "שמירת סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו" מפני איומים שונים. מכוח אחריותו זו של השב"כ, הובע, למשל, לקראת מערכת הבחירות הראשונה של שנת 2019, חששו של ראש השב"כ מפני ניסיון של התערבות גורמים זרים באותה מערכת בחירות דרך מרחב הסייבר, ואף נמסרה הודעה רשמית מטעם השב"כ, לפיה בידי מערכת הביטחון הכלים לסיכול ניסיונות כאלה, על מנת לאפשר קיומן של בחירות דמוקרטיות וחופשיות במדינת ישראל.
יתירה מכך, קונקרטית ביחס לסוגיית פסילת הרשימות והמועמדים, עילות הפסילה שנקבעו בחוק, ובמיוחד העילה השלישית, "מתכתבות" במישרין עם תחומי האחריות והעיסוק השוטפים של השב"כ.
לא למותר להזכיר גם, כי במסגרת חוק השב"כ הוסמך הארגון, מפורשות, לצורך מילוי תפקידיו, לא רק לקבל ולאסוף מידע, אלא גם להעביר מידע לגופים אחרים, בהתאם לכללים שייקבעו ובכפוף להוראות כל דין.
זאת ועוד, הגדרת המונח "חתרנות", כפי שהוצעה על ידי השב"כ בשנת 2009, אושרה על ידי היועץ המשפטי לממשלה ואומצה במלואה גם על ידי בג"ץ בפסיקה עקרונית משנת 2017, קובעת כי הוא כולל:
"'פעילות, אף בלתי אלימה, שיש בה היבטים חשאיים, הנובעת ממניעים אידיאולוגיים או מאינטרסים של גורמים זרים, אשר מטרתה או תוצאתה המסתברת היא עבירה על החוק או סיכון ביטחון המדינה, או פגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי או מוסדותיו או פגיעה באינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה, אותם קבעה הממשלה בהתאם לחוק השב"כ" (ההדגשה אינה במקור).
קשה לחלוק על כך שפעילות חתרנית באופייה של רשימה או מועמד הינה רלוונטית מאד לעניין אפשרות פסילתם, אולם כיצד ניתן יהיה להתחקות אחר אותם "היבטים חשאיים" בפעילות ללא קבלת חוות דעת של שב"כ?! האם קיים גורם אחר שיש בידו כלים מתאימים שיאפשרו קבלת מידע מסוג זה?
מדוע, אם כך, חדל השב"כ להידרש לנושא פסילת הרשימות והמועמדים - בין אם הדבר אירע מיוזמתו (דהיינו היה תוצאה של החלטה שגורמי השב"כ עצמם קיבלו, שלא להעביר עוד מידע הקיים בידם, ככל שקיים כזה, לתכלית זו) ובין אם אירע כתוצאה מכך שהרשויות הרלוונטיות (ובראשן היועמ"ש לממשלה) חדלו לבקש את התייחסותו?
ניתן להבין את השינוי הזה כתוצאה של התפתחות רתיעה (מוצדקת) של מערכות השלטון במדינה מפני מתן לגיטימציה למעקב נוסח "האח הגדול" אחר משתתפי המשחק הפוליטי ומתוך חשש מפני גלישה בלתי רצויה של השב"כ לשדה זה. אכן נראה בלתי ראוי לחלוטין כי במדינה דמוקרטית יעסוק ארגון ביטחון הפנים החשאי כדבר שבשגרה במעקב אחרי גופים פוליטיים לגיטימיים. מעקב כזה חותר תחת כמה זכויות יסוד בסיסיות במשטר הדמוקרטי, כגון הזכות להיבחר, זכות ההתאגדות, חופש ההפגנה וחופש הביטוי. ניתן להזכיר בהקשר זה גם את הוראת סעיף 4(ג) בחוק השב"כ, לפיה:
"השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים".
לא מן הנמנע, כי גם לפסיקתו הנזכרת של בית המשפט העליון בעניין זה - אשר הביעה, כאמור, הסתייגות מסוימת מאותה מעורבות של השב"כ - היה "אפקט מצנן".
אלה טיעונים שלא ניתן לזלזל בהם, אך הם אינם חזות הכל.
במסגרת מימוש ייעודו לא נרתע השב"כ - גם לאחר חקיקת חוק השב"כ - מעיסוק בתחומים המשיקים לתחום הפוליטי. במיוחד במסגרת הניסיון המתמיד להגדרה מדויקת ככל הניתן של גבולות אחריותו, נדרש השב"כ לא אחת, תוך קבלת גיבוי מלא לכך מרשויות המשפט הבכירות ביותר במדינה - לאתגר שרטוט קו הגבול בין פעילות פוליטית לגיטימית לבין פעילות אסורה. בהקשר הזה, ניתן להזכיר, למשל, את המכתב (שפורסם ברבים) ששלח ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין אל היועץ המשפטי לממשלה בשנת 2008, שבו הציג את תפיסתו לגבי אופן טיפול השב"כ בתופעות של חתרנות המכוונת כנגד סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, תפיסה שאושרה בידי היועץ המשפטי לממשלה דאז; את הגיבוש בידי השב"כ של הגדרת מונח ה"חתרנות" בשנת 2009, שאושר כאמור על ידי בג"ץ בשנת 2017; את גילוי הדעת הפומבי שפרסם השב"כ בשנת 2018 בנושא אמות המידה לפיהן הוא פועל בעת ביצוע עיכובים ותחקורים במעברי הגבול של פעילים פוליטיים המבקשים להיכנס לארץ וקיים חשד בדבר קשרים שלהם עם גורמים חתרניים ועוד.
גורמים העוסקים בפעילות פוליטית לגיטימית ודאי שאינם, ואסור שיהיו - בהקשר של פעילותם זו - יעד לפיקוח של ארגון מודיעיני מסכל במדינה דמוקרטית. אולם, במסגרת מימוש ייעודו על פי החוק לסיכול פעילות טרור או חתרנות עשוי להגיע לידיעת השב"כ מידע המצביע גם על מעורבותם של גורמים לגיטימיים לכאורה בפעילות כזו. לעיתים עלול להתרחש מצב, בו תחת הרובד הגלוי של הפעילות הלגיטימית, יוסווה רובד סמוי מן העין של פעילות בלתי חוקית, המתבצעת על ידי אותו גוף עצמו, או על ידי חלקים מסוימים בתוכו. למעשה, ניתן להניח באופן סביר, כי בפעילותם של מרבית הגופים או האנשים מצוי רובד נסתר, אשר מבטא את השקפת עולמם באופן מדויק יותר, בהשוואה לאופן בו היא מוצגת על ידם כלפי חוץ.
לא למותר להזכיר בהקשר זה, כי למרבה הצער, כבר נתגלו בעבר מקרים בהם היו מעורבים נבחרי ציבור, אף בעת כהונתם כחברי כנסת, בפעילות חשאית כנגד ביטחון המדינה (ניתן להזכיר בהקשר זה, למשל, את חברי הכנסת ממפלגת בל"ד עזמי בשארה ובאסל גטאס).
האם במצב דברים כזה מצופה מן השב"כ "להעלים עין" מאותה פעילות, או להותיר את המידע הידוע לו בחזקתו בלבד, תוך מתן "חסינות" לאותם גורמים בהקשר של זכותם להתמודד על מקום בבית הנבחרים, רק משום שלא מתאפשרת, מטעם כזה או אחר, העמדתם באופן גלוי לדין פלילי? האם לא יחטא בכך באי-מילוי חובתו החוקית להגנת סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, במדינה הנתונה תחת איום ביטחוני מתמיד ומתוארת לא אחת כ"דמוקרטיה מתגוננת"?
ברוב המקרים, מותנע תהליך הגשת בקשת הפסילה של רשימות ומועמדים על ידי גורמים פוליטיים. תהליך בחינת הבקשה מנוהל אף הוא, בשלב הראשון, בידי גורמים פוליטיים מובהקים (חברי ועדת הבחירות המרכזית לכנסת), ובהמשך - אמנם בידי גורם נכבד, מקצועי ונעדר הטיה פוליטית (בית המשפט העליון, שאישורו לפסילת מועמד נדרש כחלק מובנה והכרחי בתהליך, ואילו כאשר מדובר באישור רשימה או פסילתה - ניתן לפנות אליו בערעור והוא משמש כגורם פיקוח), אך כזה שניזון בהכרח ממידע חלקי המובא בפניו על ידי גורמים בעלי עניין.
גם בהבאת עמדת היועץ המשפטי לממשלה - אשר חזקה גם עליו כי הינו גורם ממלכתי שאינו מוטה פוליטית - בפני בית המשפט העליון, אין כדי לגשר על פערי המידע. זאת משום, שמטבע הדברים, ככל שלא יובא לידיעתו מידע חסוי שאסף השב"כ, הרי שתמונת המידע העובדתית אליה תתייחס חוות דעתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה תהיה מבוססת, בהכרח על נתונים חלקיים, העולים מתוך מקורות גלויים בלבד. יתירה מכך, גם לגבי חומר מן הסוג האחרון - ספק אם קיימים בידי היועץ המשפטי לממשלה מנגנונים וכלים אפקטיביים לאיסוף מידע שיטתי ומלא. בירור העובדות, להבדיל מניתוח משמעותן המשפטית, ודאי אינו נמנה עם תחומי מומחיותו של היועץ המשפטי לממשלה.
חזקה על השב"כ, כגוף שהממלכתיות היא נר לרגליו, שאינו פועל לקידום אג'נדה פוליטית כזו או אחרת, אף אם במבחן התוצאה עשויות להיות לפעולתו בהקשר הנדון - מטבע הדברים - השלכות על מבנה המפה הפוליטית. מעורבות של השב"כ בתהליך, מקום בו הדבר נדרש בנסיבות העניין, תעלה תרומה משמעותית לתקינות התהליך ולטיוב תוצאתו. זאת, בהיותו גורם מקצועי אובייקטיבי - העוסק כדבר שבשגרה באיסוף מודיעין גלוי וחשאי כאחד - שבידו אמור להימצא מלוא המידע הנוגע לעניין, והוא בעל יתרון יחסי מובהק על פני כל גורם אחר בהקשר זה.
כפי שציין בשעתו השופט משה בייסקי, בדונו בשאלת פסילתה של "הרשימה המתקדמת לשלום", כבר בסוף שנות השמונים:
"בבואנו לבחון את התשתית העובדתית שהובאה לפני ועדת הבחירות המרכזית בתמיכה להוכחת אופייה ומהותה של המשיבה, לא בהכרח יש להסתפק במצע הרשמי שלה בלבד, או בפרסומים פורמאליים, אשר ייתכן שפורסמו בצורה מחושבת ומתוך הסוואת המטרות האמתיות, כדי לא להתנגש למראית עין עם אחת ההוראות שבסעיף 7א של חוק היסוד... ועדת הבחירות המרכזית, כמו כל רשות סטטוטורית בעלת סמכות, אינה כבולה בדיני ראיות המחייבים בבתי המשפט, ויכולה היא לבסס שיקוליה אף על חומר שאינו קביל בבית משפט... ייתכן כי המחוקק היה מודע לניסיון הסוואה אפשרי, ולמניעת הדבר השתמש בסעיף 7א במונח "או במשתמע", המאפשר להסיק מסקנות לא רק מהצהרות וממעשים גלויים, אלא גם ממטרות אמתיות ונסתרות".
השב"כ הינו אחד הגורמים הבודדים, אם לא היחיד, בידיהם עשוי להימצא מידע "נסתר" מעין זה. לכן, משמעותה המסתברת של הימנעות מקבלת התייחסות השב"כ, מקום שבידו קיימת התייחסות רלוונטית כזו, הינה ויתור מראש על מידע רלוונטי, החיוני לצורך קבלת החלטה מושכלת. כפי אמרתו הידועה של סר פרנסיס בייקון: "ידע הוא כוח". עצימת עיניים מלכתחילה ביחס לאותו מידע פוטנציאלי מהווה, לכן, פגיעה שאינה במקומה בכוחה של ועדת הבחירות המרכזית, כמו גם בכוחו של בית המשפט העליון.
אכן, קושי מעשי מסוים עלול להיווצר בהקשר זה, נוכח העובדה שחברי ועדת הבחירות המרכזית אינם בהכרח בעלי סיווג ביטחוני מתאים, שיאפשר להם עיון בחומר מודיעיני סודי ורגיש. אך בעיה זו ניתנת לפתרון בדרך בה פרטי מידע רגישים במיוחד - ככל שיהיו כאלה - לא יובאו לעיון חברי הוועדה בתצורתם הגולמית, אלא כחלק מחוות דעת מומחה אינטגרטיבית של הגורם המודיעיני הרלוונטי, אשר תכלול פרפרזות מתאימות, רחבות ככל האפשר, על בסיס אותו מידע.
היתרונות הטמונים במעורבות של השב"כ בתהליך זה - בגבולות ותחת ההתניות המתוארים לעיל - מאפילים על החששות האפשריים.
ויודגש, כי אין הכוונה להציע כאן מיסוד של קבלת חוות דעת השב"כ כחלק מובנה וקבוע בתהליך אישור הרשימות והמועמדים, אלא רק לאפשר העברת חוות דעת כזו מקום שהדבר מתחייב מן הנסיבות.
ולבסוף, יש לזכור כי זכות ההכרעה מצויה ותישאר בכל מקרה בידי הגורמים המוסמכים לכך. ראוי כי התייחסות השב"כ, מקום שבו תימצא הצדקה להעברתה, תתמקד בריכוז מכלול המידע ובהצגתו, ופחות מכך בפרשנות שיש לייחס לאותו מידע. לכל היותר, ישמש שב"כ, על פי המוצע וכפי שהיה בעבר, גורם ממליץ, שחוות דעתו המנומקת תוכל לשמש גורם מסייע להעלאת איכות החלטתם של אותם גורמים ולביסוסה.
גרסה ראשונה של המאמר פורסמה תחת הכותרת "שירות הביטחון הכללי בשירות הדמוקרטיה - על מעורבות השב"כ בתהליך פסילת רשימות ומועמדים בבחירות לכנסת" בבלוג "סיווג ביטחוני" של המכון הישראלי לדמוקרטיה (15.09.2019)
Comentarios