תביעה במבחן: הרהורים אודות תפיסת התפקיד של הפרקליטות הפלילית

מאת ד"ר משה בכר

מבוא

לאחרונה הוקרנה במסגרת פסטיבל דוקאביב 24, וכן למנויי חברת yes, הסדרה הדוקומנטרית המרתקת "בלב התביעה" שיצר ראובן ברודסקי. סדרה זו מתארת את עבודת פרקליטות מחוז ירושלים (פלילי) בין השנים 2019-2023, באמצעות הצגה מקרוב של אופן טיפולה בכמה תיקי פשיעה פלילית חמורה בולטים, שעמדו בשעתם במוקד תשומת הלב הציבורית.

צופי הסדרה נחשפו לקבוצה איכותית של פרקליטות ופרקליטים - מקצועיים, ערכיים, רגישים, ערים לביקורת כלפי אופן התנהלותם ומסורים לשליחותם הציבורית. ויחד עם זאת, מעלה הצפיה בסדרה כמה מחשבות מטרידות אודות תפיסת התפקיד העצמית של הפרקליטות כפי שהיא משתקפת בסדרה, אשר מתבטאת לדעתי בשלושה היבטים מרכזיים, הבאים לידי ביטוי לאורך שלבים שונים של ההליך הפלילי:

א.     חשש מפני נטילת סיכונים, על חשבון מיצוי הדין עם הנאשם.

ב.     מתן משקל רב מדי לנסיבותיו האישיות של הנאשם, על חשבון נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות של קורבן העבירה.

ג.      נטילת שיקול דעת רחב מדי בידי גורמי התביעה, על חשבון צמצום מרחב שיקול הדעת הנתון לרשות השופטת.

במסגרת החלק הראשון במאמר, אנסה להמחיש את הדברים בעזרת דיון באמירות כלליות ועקרוניות שהושמעו בסדרה בנוגע לשלב ההחלטה בדבר עצם הגשת כתב האישום.

במסגרת החלקים הבאים במאמר, אנסה להמחיש את הדברים באמצעות הצגת אופן הטיפול, בשלבים שונים, באחד מן התיקים שהוצגו בסדרה, כמקרה בוחן מייצג, עניינו של הפסיכולוג יובל כרמי.

חשוב להדגיש, כי כיווני המחשבה שיוצגו להלן הם בגדר ביקורת בונה על אופן הפעלת שיקול הדעת התביעתי בתוך מערכת הכללים הקיימת, מתוך מגמה ברורה לסייע בשיפור ובחיזוק מערכת אכיפת החוק הפלילי. אין בדברים כל תמיכה ב"רפורמה המשפטית" (או "ההפיכה המשפטית"), אותה אני שולל מכל וכל, באשר כל תכליתה הפסולה של זו הינה הפוכה: לקעקע את מערכת המשפט הקיימת ולהחלישה על חשבון מתן כוח בלתי מוגבל לרשות המבצעת.

חלק ראשון - כללי

שלב ההחלטה בדבר עצם הגשת כתב האישום

זהו השלב בו מתקבלת החלטה האם יש מקום בכלל להגיש כתב אישום כנגד החשוד, ובמסגרתו נבחנות שאלות כגון: האם התנהלותו של החשוד אכן מהווה עבירה פלילית, האם יש די ראיות לביסוס האשמה, האם קיים עניין ציבורי בניהול המשפט ועוד.

סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), קובע כי אם "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום פלוני – יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין...", וסעיף 67 לחוק משלים וקובע כי "אדם שיש להעמידו לדין יגיש עליו תובע כתב אישום לבית משפט". תשומת הלב לכך, שהמחוקק לא הציב כאן דרישה לוודאות ההרשעה, אלא נתן ביטוי לתפיסה, לפיה קיומה של מסכת ראיות לכאורה שצפויה להוביל באופן סביר להרשעה - מצדיקה עקרונית הגשת כתב אישום, בהיעדר נסיבות כבדות-משקל אחרות השוללות זאת. בתחילתו של אחד מפרקי הסדרה הופיעה הכתובית, אשר ניתן להבין כי היא מבטאת את השקפת הפרקליטות, לפיה "הפרקליטות מגישה כתבי אישום כאשר היא סבורה שהסיכוי להרשעה הוא מעבר לספק סביר ונמנעת מלהגיש כאשר יש סיכון ממשי לזיכוי". זו אמירה שניתן לחיות עמה בשלום ולהבינה בהחלט.

אלא שבפועל, ולמרות אמירה זו, מציג פרקליט המחוז עצמו באחד מפרקי הסדרה תפיסה מחמירה וקיצונית הרבה יותר, לפיה יש מקום להגשת כתב אישום מבחינתו רק אם יש וודאות כמעט מוחלטת כי תושג הרשעה (הוא נוקב בשיעור של 95%, אף שברור לכל שאין כאן עניין של סרגל מדידה מתמטי-אובייקטיבי, אלא של הערכה אישית-סובייקטיבית, העשויה להשתנות בין מעריכים שונים). פרקליטה בכירה אחרת מעידה על עצמה כי היא חיה "בעולם של ספק".

זו גישה בעייתית מאוד, שבבסיסה עומדת, באופן סמוי לפחות, התפיסה המסוכנת לפיה כל זיכוי הוא אסון מבחינתה של התביעה. משמעותה המעשית של גישה זו היא שתיקים פליליים לא מעטים אינם מובאים כלל לבחינת בית המשפט, אלא נסגרים על שולחנה של הפרקליטות, עקב העדר וודאות מוחלטת מבחינתה בהרשעה. זו תובנה לה שותפים, ביושר ראוי לציון, גם חלק מן הפרקליטים המתראיינים בסדרה. כך נמצאים נפגעים האינטרסים החברתיים הרחבים של מיצוי הדין עם מבצעי עבירות פליליות ושל הרתעת עבריינים פוטנציאליים לעתיד לבוא, כמו גם האינטרס הפרטי הצר של נפגעי העבירה הקונקרטית. אמת, נכון הדבר כי הרשעה בפלילים חייבת להיות מותנית בהוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר, אך עניין זה ראוי שיוכרע בידי בית המשפט ולא בידי התביעה. אין גם ספק שנאשם המזוכה בדינו יחוש בסופו של יום כי נגרם לו עוול עקב העמדתו לדין, וזו תהיה גם תחושתם של אחרים בדיעבד, אך זהו מחיר הבירור המשפטי הנדרש. האינטרס הציבורי מחייב עשיית צדק וחשיפת האמת, ולא ניצחון של המדינה בכל מחיר.

זאת ועוד, אם בסדרה מוצג מחקר לפיו 5% מן התיקים הפליליים מסתיימים בזיכוי (כשלעצמו שיעור נמוך מאוד), הרי שמחקרים אחרים מציגים תמונה קיצונית עוד בהרבה. כך, למשל, מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה לפני כעשור העלה כי שיעור הזיכויים בבתי משפט השלום עומד על 0.6% בלבד מכלל התיקים הפליליים, ובבתי המשפט המחוזיים הוא נמוך אף יותר ועומד על 0.3% בלבד מכלל התיקים. לטענתי, שיעור גבוה יותר של זיכויים לא רק שלא יפגע במידת האמון הציבורי במערכת המשפט במובנה הרחב, אלא דווקא יגביר אותה, כי ימחיש לציבור הרחב שהמשפט הפלילי אינו "משחק מכור".

במקום אחר בסדרה, טוענת אחת הפרקליטות כי אין לה כל סיבה אישית לחשוש מנטילת סיכונים ועל כן ההחלטות המתקבלות על ידה מבוססות על שיקולים מקצועיים בלבד. אלא שלאמיתו של דבר, התמונה מורכבת יותר. אמנם, בשונה מסניגורים במגזר הפרטי – אין לפרקליטים בשירות המדינה חשש מהפסד כלכלי ישיר או עקיף במקרה של הפסד במשפט. אולם, גם בקרב גורמי הפרקליטות מתקיימים מן הסתם יסודות של כבוד ואגו, יצר תחרות ושאיפה להצלחה ותחושה כי הם נמדדים גם על בסיס סטטיסטיקת ההרשעות שהם משיגים. לא מן הנמנע גם, כי קיימת בעניין זה תחרות סמויה בקרב הפרקליטים, בינם לבין עצמם.

חלק שני - עניינו של יובל כרמי

הערת פתיחה

לנוכח מגבלות מובנות של פורמט הסדרה, לא הובאו במסגרתה חלק מן הפרטים הרלוונטיים, ועניינים אחרים הוצגו באופן חלקי או בלתי מדויק. במסגרת מאמר זה השתדלתי למלא את החסר תוך הסתייעות במקורות משפטיים רשמיים, כמו: דברי החקיקה הרלוונטיים, הצעות חוק רלוונטיות ודברי ההסבר להן, גזר הדין שניתן בפרשה (בחלקיו שהותרו לפרסום) וכדומה. 

רקע עובדתי

יובל כרמי היה פסיכולוג קליני ותיק, מוכר ומוערך בירושלים. הוא הואשם על ידי כמה מטופלות צעירות, שהגיעו לטיפולו בעקבות פגיעות מיניות שחוו בילדותן ובנערותן, בכך שכפה עליהן לקיים עמו יחסי מין במהלך הטיפולים, תוך שהוא מנצל את האמון שניתן בו ואת חולשתן של המטופלות. המטופלת בה התמקדה הסדרה, שהייתה גם היחידה שהופיעה בה באופן גלוי, היא קים ארד. קים טופלה על ידי כרמי במשך כארבע שנים, והאירועים נשוא כתב האישום התרחשו בסיומה של תקופה זו, בהיותה כבת 21, במשך טיפולים אליהם הגיעה בשני ימים רצופים בשלהי שנת 2020.

אין צורך להכביר מילים על כך שטיפול מעין זה מוביל לפיתוח תלות מוחלטת של המטופלת במטפל, כמו גם להיווצרות אמון מוחלט בו ולהפקדה בידיו של הנפש, של הסודות, של המצוקות ושל החולשות. זאת, עד לכדי ראיית המטפל כמו אב ממנו מצופה להעניק לבתו מגננה הורית, ובהתאם לכך - קשר מיני עמו מקביל לגילוי עריות של ממש.

קים הדגישה בסדרה באופן חד-משמעי, כי לא הייתה כל הסכמה מצידה לקיום קשר מיני עם כרמי, כי בהתנהגותה לא היה כל רמז ממנו יכול היה להסיק קיומו של רצון לקשר כזה וכי אף אם היו בהתנהגותה מוטיבים שניתן היה לפרשם כ"רמזים" מעין אלה, הרי שבנסיבות המקרה הקונקרטיות הייתה מוטלת על כרמי חובה מקצועית, מוסרית וחוקית כאחת, לפרשם בתוך יחסי הטיפול ולא מעבר לכך. קים הוסיפה כי כרמי ניצל לצורך ביצוע זממו מצבים של "ניתוקים נפשיים" מהם סבלה, אודותם ידע היטב מתוקף הטיפול הממושך בה. כן ציינה כי מעשיו של כרמי הובילו אותה למשבר נפשי עמוק. גרסתה זו של קים נתמכה באופן מלא בחוות דעת של מומחית מקצועית מטעם הפרקליטות שבדקה אותה, כפי שיפורט בהמשך.

התשתית המשפטית הרלוונטית

בעניינו של כרמי יכלו לבוא בחשבון עקרונית, בהתחשב במערכת העובדתית, כמה סעיפים בחוק העונשין, התשל"ז-1977, במדרג חומרה יורד מן החמור אל הקל:

א.     סעיף 345 לחוק, הקובע כי הבועל אישה שלא בהסכמתה החופשית, או בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מהות המעשה או תוך ניצול מצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית – הרי הוא אונס ודינו 16 שנות מאסר ואם נעשה המעשה תוך גרימת חבלה נפשית - דינו 20 שנות מאסר.

ב.     סעיף 348(א)  לחוק, הקובע כי העושה באדם מעשה מגונה שלא בהסכמה או תוך ניצול מצב המונע מתן הסכמה חופשית - דינו שבע שנות מאסר.

ג.      סעיף 347א(ב) לחוק, הקובע כי מטפל נפשי, לרבות פסיכולוג, הבועל אישה שמלאו לה 18 שנה במהלך תקופת הטיפול ועד שלוש שנים מסיומו, בהסכמה שהושגה תוך ניצול תלות נפשית ממשית בו, שמקורה בטיפול שניתן על ידו - דינו ארבע שנות מאסר.  

ד.     סעיף 348(ד1) לחוק, הקובע כי מטפל  נפשי, לרבות פסיכולוג, המבצע באדם מעשה מגונה בנסיבות כאמור – דינו מאסר שלוש שנים.

תיקון מס' 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שהוסיף בחודש נובמבר 2003 את הוראות החוק האוסרות על קיום מעשים מיניים בין מטפל למטופל (ובהן שתי ההוראות הנזכרות בסעיפים ג', ד' לעיל), הוא חריג מאוד, בהיותו מבטא התערבות של המדינה באוטונומיה האישית של בגירים לקיום קשר מיני. עם זאת, הוא בא לעולם מתוך כוונות טובות.

בדברי ההסבר לאחת מהצעות החוק ששימשו בסיס לתיקון, נכתב, בין היתר:

"על פי המצב המשפטי כיום, הצעות חוזרות בעלות אופי מיני למטופל והתייחסויות חוזרות המופנות למטופל, המתמקדות במיניותו, זכו לטיפול חקיקתי ספציפי והינן עבירות ברות עונשין. בניגוד בולט, ביצוע אקט מיני או ארוטי מזיק של מטפל במטופל במרמה, במסווה טיפולי או תחת השפעת המטפל, לא זכה לטיפול מתאים ובנסיבות מסויימות אף עשוי לעבור ללא כל ענישה... האקט המיני... נעשה בחדרי חדרים ובחשאי, כאשר המטופל פעמים רבות נותר ניזוק ואינו יכול או כשיר לעמוד על זכויותיו כדוגמת נפגע אחר; אף אם יבקש מזור בפניה אל הערכאות בהליך פלילי, תדרש הצגת ראיות אשר יעמדו במבחן מידת ההוכחה הנהוג במשפט הפלילי... הלכה למעשה, תהא זו מלתו כנגד מילת המטפל המואשם, אותו הגורם אשר לפרקים, רישומיו ודבריו הם החומר הראייתי הזמין היחידי מן המפגש נשוא התלונה. תכלית תיקון חוק זה הינה לאזן את חוסר השיוויון המאפיין את יחסי המטפל-מטופל ולהקנות למערכת המשפט ולנפגעים ובני משפחותיהם כלים אפקטיביים רבי עוצמה בהם יתאפשר השימוש על מנת לגלות ולכרות את תופעת הניצול המחפיר אשר מתבצע במסווה טיפולי וכן למתוח קו אדום אשר לא יוסג בתחום הטיפול הנפשי" (ההדגשה אינה במקור).

בדברי ההסבר להצעת חוק אחרת באותו נושא, צוין, בין היתר, כי:

"רבים הם הפונים כיום לאנשי מקצוע לשם קבלת עזרה נפשית. במקביל הופכת בשנים האחרונות בעיית הניצול המיני של מטפל את מטופלו להיות בעיה מטרידה ביותר בגלל הנזקים הנפשיים החמורים שהיא גורמת למטופלים שנוצלו. במערכת יחסים בה אי השוויון הינו אינהרנטי לאותה מערכת היחסים, כמו בייעוץ ובטיפול נפשי, קמה חזקה כי הסכמה לקשר מיני בין הצדדים הושגה תוך ניצול אותו מצב של חוסר שוויון ושל תלות רגשית במטפל. קשרי אהבה מיניים בין מטפל למטופל, אינם מתקיימים בלא השפעה אמיתית של עמדות הכוח השונות שלהם, על כן יסוד הניצול קיים בכל מימוש של קשר מיני כזה. למרות זאת, אין החוק מספק הגנה מתאימה למטופלים מפני ניצול מסוג זה; סעיפי החוק הנוגעים לניצול מיני מצומצמים מאוד ובחוק העונשין לא מופיעה התייחסות מפורשת לנושא של קשר מיני אסור בין מטפל למטופל. בכל מקום בו מוזכר ניצול מיני הנובע מיחסי מרות או תלות, מפנה המחוקק את הגנתו כלפי קטינים בלבד... ההתייחסות כלפי בגירים בסוגיית הניצול המיני היא במקום בו הקשר המיני ארע כתוצאה מניצול מרות ביחסי עבודה או שירות, או כשמדובר בקורבן שהיא חולת נפש או סובלת מליקוי שכלי. המחוקק אינו מכוון לאפשרות כי הקשר ארע כתוצאה מניצול יחסים אי שוויוניים אחרים כלשהם, כגון יחסי תלות בין מטפל ומטופל... הצעת החוק באה להשלים את החסר הקיים בכל הנוגע לניצול מיני של מטפל את מטופלו" (ההדגשות אינן במקור).

ניתן להבין, אם כן, שהתיקון הזה נועד לחדד ולהדגיש בפני המטפלים את חובתם הברורה בהקשר זה, באמצעות הוספת עבירות פליליות שיחולו רק לגבי אוכלוסיה זו, מתוך הבנת פוטנציאל הרגישות והסכנה המובנית המיוחדת הטמונה ביחסי מטפל-מטופל. זאת, לשם צמצום המרחב ה"אפור" ולמען שלילת טענות אפשריות לפיהן הקשרים המיניים מהווים שיטות טיפול לגיטימיות כביכול.

עם זאת, האמת חייבת להיאמר: אף שהערכים המוגנים ברורים לגמרי, לא הובהר באופן משכנע הצורך האמיתי בתיקון, מדוע לא היה די בעבירות המין שהיו קיימות בספר החוקים עד אז לצורך התמודדות עם הבעיה. עוד פחות ברור, מדוע בצד העבירות החדשות נקבעה ענישה מרבית מחמירה פחות באופן משמעותי, בהשוואה לענישה המרבית הקבועה בצד העבירות הקודמות. התוצאה היא שעצם קיומן של "עבירות המטפלים" בספר החוקים הוא בעייתי ומעורר תהיות: מדוע למטפלים נפשיים, המנצלים לרעה את מעמדם המיוחד לצורך ביצוע עבירות מין חמורות במטופלים, מגיעה בכלל "הנחה", שלא לדבר על "הנחת סלב" כה משמעותית, בהשוואה ל"בני תמותה" רגילים?! מדוע עבירות כאלה המבוצעות על ידם חמורות פחות מעבירות דומות המבוצעות בנסיבות אחרות, ואולי דווקא ההיפך הוא הנכון?!

מה שקרה בפועל, והמקרה הנוכחי ממחיש זאת באופן הכואב ביותר, היא שאותו תיקון - אשר הציב רמות ענישה מרביות נמוכות יחסית בצידן של עבירות ספציפיות אלה - נוצל דווקא לרעה, והפך באופן פרדוקסלי להיות מעין "עיר מקלט" למטפלים המתגלים כעברייני מין, אשר נאחזים בו כדי להימלט מאימת הענישה המחמירה בהרבה, של עבירות המין ה"רגילות". אלמלא קיומן של אותן עבירות "חדשות" - מטפל שישנן ראיות לכאורה כנגדו כי ביצע עבירות מין, היה עומד לדין בגין חשד לביצוע עבירות המין ה"קלאסיות".

אלא שקיומם של סעיפים אלה הינו עובדה קיימת, והם מהווים חלק בלתי נפרד מן הקודקס הפלילי הישראלי. ועדיין, הימצאותם בספר החוקים אינה מחייבת לעשות שימוש דווקא בהם בנסיבות חמורות, כדוגמת נסיבות המקרה דנן.       

שלב גיבוש האישום הפלילי

זהו השלב בו מתקבלת בידי הפרקליטות החלטה בנוגע לטיב האשמה שראוי לייחס לנאשם במסגרת כתב האישום. למותר לציין, כי לבחירת סעיפי האישום וסעיפי העבירות המפורטים במסגרתם, ישנה משמעות קריטית, הן בנוגע ליסודות העבירות שתידרש הוכחתם והן בנוגע לעונש המרבי הקבוע בצד העבירות, אם וכאשר תושג הרשעה.

בסדרה מתואר שיח של התלבטות בין בחירה בסעיפי העבירות המיניות ה"כלליים" (כשהכוונה הינה לסעיפים א', ב' לעיל) לבחירה בסעיפי העבירות ה"מיוחדים", דהיינו אלה הנוגעים למטפלים נפשיים (כשהכוונה הינה לסעיפים ג', ד' לעיל).  בסופו של יום, החליטו גורמי הפרקליטות לייחס לכרמי בכתב האישום תחת סעיף אישום אחד את שתי העבירות המפורטות בשני הסעיפים האחרונים, המקלים יותר.

אילו הייתה הפרקליטות נוקטת גישה קטגוריאלית מחמירה, לא הייתה כל מניעה משפטית כי תערוך את את כתב האישום נגד כרמי, כך שיכלול שני סעיפי אישום נפרדים בעניינה של קים - האחד בגין אירועי יום הטיפול הראשון והשני בגין אירועי יום הטיפול השני, כשלכל אחד מהם ניתן היה להצמיד את סעיף העבירה המדויק לתיאור המעשים. כפי שיובהר להלן, מבחינה משפטית אין לבחירה במתכונת של סעיף אישום אחד מאוחד משמעות רבה, אך לפחות ברמת התודעה יש כאן אולי אמירה – שאין להוציא מכלל אפשרות שהשפיעה, בתת-מודע לפחות, גם על בית המשפט - שמשמעותה הינה המעטה מחומרת המעשים.

אך מה שמקומם יותר מכך, הוא הבחירה בסעיפי העבירה המקלים, וזאת למרות שבהתנהלותו של כרמי התמלאו לכאורה כל יסודות העבירות החמורות שהעונשים קבועים בצידן חמורים משמעותית - עבירת האונס ה"רגילה" ועבירת המעשה המגונה ה"רגילה".

לעניין זה יש לציין, כי למרות שלאורך הסדרה שבו וציינו הדוברים שהעונש המרבי בגין עבירת האונס עומד על 16 שנות מאסר, והדבר צוין אף באחת השקופיות, הרי שהדברים אינם מדויקים כלל ועיקר: מכיוון שכאן התקיימה לכאורה הנסיבה המחמירה של גרימת חבלה נפשית למתלוננת – העונש המרבי בגין מעשה האונס היה אמור לעמוד על 20 שנות מאסר. מכאן שמשמעות הבחירה בסעיף המקל בהקשר של יחסי המין, הייתה הסכמה מודעת מצד התביעה לפער דרמטי של עד 16 שנות מאסר, בהשוואה לאפשרות הבחירה בסעיף המחמיר.   

ההחלטה הזו מעוררת תמיהה רבה בארבעה רבדים לפחות, שניים מהם ברמה הכללית-עקרונית ושניים נוספים נוגעים לנסיבות המקרה הקונקרטיות.

הרובד הראשון: יש לקבוע, כי מטופלת המגיעה למטפל אשר מתמחה בטיפול בפגיעות מיניות על רקע פגיעות כאלה מהן סבלה - כאלה אינה מסוגלת, בהגדרה ובאופן חד-משמעי וגורף, לגבש הסכמה חופשית לקיום קשר מיני עמו. לטעמי, ראוי היה לראות זאת כחזקה חלוטה, כלומר כהנחת מוצא שאינה ניתנת לסתירה על ידי ההגנה. עם התפוצצות פרשת כרמי, פרסמה הסתדרות הפסיכולוגים הודעה רשמית בזו הלשון: "במסגרת יחסים טיפוליים, אין דבר כזה ולא יכולה להיות הסכמה לקיים יחסים מיניים בין פסיכולוג ולקוח, לא בזמן הטיפול וגם לא לאחר שהסתיים. מימוש של מיניות בטיפול היא עבירה חמורה, חוקית, אתית ומוסרית", ודומה שהדברים מדברים בעד עצמם. כעולה מן הסדרה, עשתה באת כוחה של קים מאמצים כבירים לשכנע את גורמי התביעה בעניין כה מובן מאליו, אך לא זכתה לקשב אמיתי ולהבנה.

הרובד השני: לחילופין, ולכל הפחות, ראוי היה לקבוע כי מטופלת אינה יכולה לגבש הסכמה חופשית בנסיבות כאלה כחזקה הניתנת לסתירה, כלומר כהנחת מוצא בסיסית שניתן לנסות ולסתור אותה, אך כזו שהנטל לסתירתה יהא מוטל על כתפי הנאשם במהלך המשפט.

הרובד השלישי: על פי שקופית שהוקרנה בסדרה, הפרקליטות פנתה ביוזמתה ועל פי בחירתה למומחית מן השורה הראשונה בתחום הפגיעות המיניות, כדי לבחון בעזרתה את שאלת ההסכמה מהזווית הטיפולית. לאחר שהמומחית בחנה את הראיות שנמסרו לה ובדקה את קים, היא חיוותה דעתה כי בנסיבות המקרה לא הייתה לקים יכולת לתת הסכמה חופשית וכי כרמי היה מודע לכך.

הרובד הרביעי: אף שגרסתו של כרמי הייתה שונה, הרי בשיחה עם גורמי הפרקליטות, כפי שתועדה בסדרה, צוין על ידם כי הם מקבלים באופן מלא את גרסתה של קים ומאמינים לה לחלוטין, כי לא הביעה כל הסכמה, מפורשת או מרומזת, לקיום הקשר המיני עם כרמי וכי בראייתה היה כרמי מודע לכך לחלוטין.

והנה, חרף ארבעת הרבדים האמורים, כל אחד בפני עצמו ובוודאי בהצטברם יחד, עמדו גורמי התביעה על דעתם - באופן מדהים למדי - כי להערכתם לא יוכלו להוכיח את העדר ההסכמה בבית המשפט, ולכן החליטו שלא להביא את העניין כלל לבחינתו של בית המשפט בניסיון לשכנעו לאמץ את גרסתה של קים. מעבר לאמירה התמוהה והבלתי מנומקת, לפיה לא היו, כביכול, די ראיות לכך, לא ניתן במהלך הסדרה כל הסבר מספק להחלטה זו, שהקלה משמעותית עם הנאשם. הביטוי לעמדת הפרקליטות בעניין זה ניתן בסדרה באופן לקוני, באמצעות שקופית, בה צוין כי "לאחר בחינה מעמיקה של מכלול הראיות בתיק, ובהן גם חוות הדעת, הפרקליטות הגיעה לכלל מסקנה כי אין לייחס לכרמי את עבירת האונס". גורמי הפרקליטות לא טרחו להסביר במסגרת הסדרה מדוע החליטו לדחות את חוות דעת המומחית שהוזמנה מטעמם, ולהתעלם ממנה לחלוטין. כך, באופן שאינו פחות ממדהים, הושלכה לפח האשפה חוות דעת מקצועית מנומקת של מומחית בעלת שם, עמה בחרה הפרקליטות עצמה להתייעץ.

מתוך הצפיה בסדרה, קשה מאוד להשתחרר מן הרושם הברור, כי כבר עובר להחלטה בדבר סעיפי העבירה המתאימים, הביאה הפרקליטות בחשבון - גם אם לא באופן רשמי ומודע לגמרי - אף את נסיבותיו האישיות של הנאשם, וייחסה משקל משמעותי לסוגיית שיקולי הענישה. זאת, בשעה ששיקולים אלה אמורים להיות מובאים בחשבון רק לאחר ההרשעה בדין, וסעיפי העבירה אינם אמורים להיות מושפעים מהם כלל.

כמו כן, עולה מבין השורות כי, גם בהעדר הסדר טיעון, בחרה הפרקליטות בסעיפי עבירה קלים יחסית, מתוך הנחה או הבנה, כי הדבר יגביר את הסיכוי להשגת הודאה של הנאשם במיוחס לו ויסייע למנוע את הצורך בניהול משפט הוכחות. זאת, בעיקר מתוך שאיפה של הפרקליטות "לחסוך" מקים את הטראומה החוזרת הכרוכה בעדות במשפט, ובמיוחד בהליך החקירה הנגדית לו הייתה צפויה.

אלא שקים ומשפחתה דרשו במפגיע לאפשר לה להעיד ולפרוס בפני בית המשפט באופן בלתי-אמצעי את נסיבותיו החמורות של המקרה - ללא הועיל. גישתה של התביעה שלא לכבד דרישה זו מבטאת תפיסה פטרנליסטית, שהמסר הגלוי הנלווה אליה (כפי שהושמע מפורשות בידי הפרקליטות בסדרה) הוא "אנחנו לא רוצים שהמתלוננת תיפול לתהום ותלך כל ימיה עם אמירה אפשרית של בית המשפט שאינו מאמין לה", והמסר הסמוי העומד בבסיסה הוא: "אנחנו בפרקליטות יודעים, טוב יותר מכם, מה טוב לכם". זאת, חרף העובדה שקים - על אף גילה הצעיר - הוכיחה עמידות, אומץ ועוצמה אישית רבה בחשיפתה הציבורית. 

בשורה התחתונה, החליט אכן הנאשם, מיד עם פתיחת משפטו, להודות בעבירות שייחסה לו הפרקליטות במסגרת כתב האישום שהגישה לבית משפט השלום בירושלים, וניתן להניח שבחירת סעיפי האישום היוותה זרז להחלטתו זו. כך אמנם נחסך הצורך בניהול שלב ההוכחות בתיק, אך אליה וקוץ בה: הנאשם לא הורשע בסעיף האישום החמור, שראוי היה כי יורשע בו על פי נסיבות העניין.

מכל מקום, תוצאה זו הובילה לכך שהצדדים עברו ישירות לשלב העיסוק בעונש שייגזר על הנאשם.

שלב הראיות לעונש

לקראת תחילת שלב הצגת הראיות לעונש אירעה תקלה בלתי צפויה: מתוך מידע שהגיע לידיעת גורמי הפרקליטות, הוברר להם כי הנאשם מנסה להטות שלא כדין את תוכן עדותם של עשרות עדי האופי שהזמין. הדבר מצא ביטוי בשקופית שהוצגה בזו הלשון: "ערב הדיון בטיעונים לעונש הגיעה אל הפרקליטות אינדיקציה שממנה עלה ספק בדבר אותנטיות עדויות האופי של הנאשם". פרקליט המחוז ראה אירוע זה בחומרה רבה ובעקבותיו התבטא כי הוא מבין עתה שבפועל לא נטל הנאשם אחריות על מעשיו, ואף כינה אותו "מניפולטיבי". אך מה קרה בעקבות אירוע חריג זה? על פי מבחן התוצאה: כנראה שלא הרבה.

בסדרה הוצג עניין זה באופן מטושטש מעט, אך בגזר הדין צוין כי "ההגנה זימנה לעדות מספר עדי אופי שהעידו בעל-פה וכן הוגשו למעלה מארבעים מכתבים של עדי אופי, ובהם חברים ומכרים של הנאשם מהעבר ומההווה... חלקם הפליגו בשבחיו ותיארו את תכונותיו הטובות כאדם וכחבר...". כלומר: ראשית, בית המשפט אמנם איפשר לנאשם לזמן מספר מצומצם בלבד של עדי אופי, אך הם עלו על דוכן העדים והעידו לטובתו, כאשר קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לבודד את השפעתו הפסולה עליהם, ככל שהייתה השפעה כזו. בנוסף לכך, קיבל בית המשפט מספר עצום של עדויות אופי כתובות לטובת הנאשם, שאותו קושי כרוך גם בהן. מה שמטריד במיוחד הוא שאירוע חמור זה לא השפיע על הפרקליטות כמלוא הנימה לעניין העונש שביקשה להטיל על הנאשם, כמפורט להלן.

הנאשם עצמו עלה אף הוא על דוכן העדים והביע בדמעות חרטה והתנצלות על מעשיו.

במסגרת פרשת העונש ביקשה גם קים לומר דבריה, והדבר התאפשר לה בהסכמת באי כוח הנאשם. כך תוארה עדותה הקצרה במסגרת גזר הדין: "היא תיארה את ההיכרות עם הנאשם, את האמון הרב שנתנה בו במהלך שנות הטיפול ואת התהליך ההדרגתי שבו הנאשם טשטש את גבולות הטיפול שלה. היא תיארה כי הפגיעה של הנאשם בה הגיעה בשלב שבו האמינה שהיא מצליחה לשקם את חייה, וכי הפגיעה שפגע בה שחזרה טראומות מעברה וריסקה את נפשה לשברים שהיא עודנה מנסה לאסוף, ריסקה את יכולתה להאמין בטיפול ולהסתייע בו, והותירה אותה כאובה, המומה וזועמת".

שלב הטיעונים לעונש

לקראת שלב הטיעונים לעונש, מתקבלת החלטה מהו העונש אותו תדרוש התביעה להשית על הנאשם, לאחר שזה כבר הורשע בדינו בידי בית המשפט.

הערה עקרונית חשובה לעניין העונש המרבי: סעיף 45 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מאפשר לבית המשפט להטיל על נאשם שהורשע בכמה עבירות עונשי מאסר חופפים, מצטברים, או כאלה שהם בחלקם חופפים ובחלקם מצטברים זה לזה. בפסיקת בית המשפט העליון, נקבע לעניין זה, כי "נבחנת השאלה האם במסגרת המסכת העובדתית מדובר בעבירות עצמאיות שלהן קיום ממשי נפרד, כלומר יש לבחון האם העבירות מובחנות זו מזו", ובמקום אחר - "הטלת עונשים מצטברים תיעשה בדרך כלל מקום שניתן וראוי להפריד בין המעשים השונים שבגינם מבקשים להטיל את העונש... אף שאפשר שהם חלק מאותה מסכת עובדתית, כאשר מדובר באירועים עצמאיים, הראויים לענישה נפרדת ולנשיאת עונש נפרד - רשאי בית המשפט לגזור עונש נוסף...".

במקרה דנן, אמנם היה מדובר במסכת עובדתית אחת - מסכת הימים האחרונים לטיפולו של כרמי בקים - אך בשני אירועים נפרדים לגמרי, שניתן לתחם ביניהם בבירור: למרות שתביעה ניסחה את כתב האישום כשהוא כולל סעיף אישום אחד בלבד בעניינה של קים, היא ציינה תחת אותו סעיף אישום שני סעיפי עבירה - עבירת המעשים המגונים בידי מטפל (עד 3 שנות מאסר) יוחסה לכרמי בגין אירועי יום הטיפול הראשון, ואילו עבירת יחסי המין עם מטופל (עד 4 שנות מאסר) יוחסה לו בגין אירועי יום הטיפול השני. באותה מידה יכולה הייתה התביעה לנסח את כתב האישום כך שיכלול שני סעיפי אישום נפרדים בעניינה של קים, כשתחת כל אחד מאותם סעיפי אישום יופיע סעיף עבירה אחד, אך אפשרות זו הייתה למעלה מן הנדרש. על פי המבחנים שצויינו לעיל, הרי שגם בהתאם לכתב האישום כפי שנוסח בפועל, לא הייתה מניעה משפטית כי התביעה תדרוש להטיל על כרמי עונש מצטבר, דהיינו עונש עד 7 שנות מאסר. למרות זאת, אין בסדרה כל אינדיקציה לכך שאפשרות כזו עלתה כלל על הפרק מבחינתה של התביעה. אימוץ אוטומטי וגורף של עיקרון חפיפת העונשים (להבדיל מעיקרון הצטברות העונשים), לא רק שאינו תואם את הוראות החוק והפסיקה הנזכרות לעיל, אלא גם פוגע באינטרס הציבורי, בכך שהוא יוצר תמריץ שלילי לעבריינים להימנע מביצוע ריבוי של עבירות באותה מערכת עובדתית.

הדבר לא הובלט בסדרה, אך מתוך גזר הדין עולה כי בכל הנוגע לעניינה של קים, ביקשה התביעה מבית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם הנע בין 30 ל-48 חודשי מאסר בפועל. מה שכן צוין בסדרה, הוא שבתוך אותו מתחם ביקשה התביעה להטיל עליו עונש של 36 חודשי מאסר בפועל (כלומר עונש הנופל בארבע שנים תמימות מן העונש המרבי האפשרי בגין שני סעיפי העבירה במצטבר ועונש הנופל בשנה תמימה מן העונש המרבי בגין סעיף העבירה החמור יותר לבדו).

במסגרת תיקון מס' 113 לחוק העונשין (משנת 2012) נקבעו עקרונות להבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה. בין היתר נקבע בו, כי בקביעת העונש על בית המשפט להתחשב בשורה של נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (רובן נסיבות לחומרא) וכן בשורה של נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (רובן ככולן נסיבות לקולא מזווית ראייתו של הנאשם, כגון: פגיעת העונש בנאשם ובמשפחתו, הנזק לנאשם בעקבות הרשעתו, תרומת הנאשם לחברה, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, עברו הפלילי של הנאשם או העדרו ועוד).

לעניין זה הציגו גורמי התביעה בסדרה תפיסה שבאה לידי ביטוי באמירות כגון: "פרשת העונש הופכת קצת לפרשת הנאשם... האם זה ישפיע על החיים שלו, האם הוא בן אדם טוב, כמה הוא עוזר לאנשים...", "המחוקק קובע כללים למיקום בתוך המתחם... המחוקק אומר לי: תשקלי את כל השיקולים", "אין ברירה, המחוייבות לפי החוק להתייחס גם לאדם שעושה את העבירה... בתור פרקליטות אנחנו חייבים לקחת את זה בחשבון" ועוד. 

לטעמי מדובר בתפיסה שגויה. בשיטה האדברסרית, הנהוגה מימים ימימה במשפט הפלילי הישראלי, ישנה חלוקת תפקידים בסיסית ברורה: התביעה (הקטגוריה) אמורה להציג את הטיעונים לחובתו של הנאשם; ההגנה (הסנגוריה) אמורה להציג את הטיעונים לזכותו של הנאשם; בית המשפט הוא הגורם אשר אמור לאזן בין השיקולים השונים ולגזור את הדין בהתאם. בהקשר זה חשוב לזכור כי התביעה אינה אמונה רק על ייצוג האינטרס הציבורי, אלא מצופה ממנה לפעול גם לייצוג עניינו האישי של קורבן העבירה, שאין גורם אחר המיצג אותו במשפט. לעניין זה, שאלתה המתבקשת של קים: "האם כל זה הוא תפקידה של הפרקליטות?" – נותרה בחלל האוויר ללא מענה הולם ומנומק.

התביעה נטלה כאן במידה רבה את תפקידו של בית המשפט, כאשר ייחסה משקל רב מאוד לשיקולים מן הקבוצה השנייה, קבוצת "הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה". אימוץ בידי התביעה של כל מערך השיקולים שאותם הינחה המחוקק את בית המשפט לשקול בעת גזירת הדין – ובמיוחד מתן משקל-יתר מצידה לשיקולים הפועלים לטובתו של הנאשם - יוצרים במאזן הכולל שיבוש של סדר הדברים הנכון והטיה מובהקת לטובתו של הנאשם ולחובת נפגע העבירה, כמו גם לחובתו של האינטרס הציבורי הרחב.

זאת, במיוחד גם בהתחשב במציאות הידועה, שבה העמדה אותה נוקטת התביעה באשר לעונש הראוי אינה אלא הרף העליון מתחתיו צפוי בית המשפט רק לרדת, כפי שאכן קרה בפועל. כך נהנה הנאשם פעמיים: תחילה כאשר התביעה מייחסת משקל משמעותי מאוד לשיקולים הפועלים לטובתו, ובעקבות כך ממתנת את דרישתה לעונש, ובהמשך כאשר בית המשפט עצמו עושה אותו דבר בדיוק (כפי שהדין - המופנה אליו ולא אל התביעה - מחייב אותו לעשות), בבואו לגזור את העונש.

תוצאה מטרידה נוספת של גישתה האמורה של התביעה, הינה כי לנוכח אופן הגדרת "הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה" בידי המחוקק, מתן משקל רב מדי להן, מעניק מלכתחילה - גם אם ללא כוונת מכוון - העדפה בלתי ראויה לנאשמים בעלי מעמד חברתי גבוה, "נורמטיביים" לכאורה, כדוגמת הנאשם כרמי, על פני נאשמים אחרים. כפי שמציינת, בצדק, בסדרה באת כוחה של קורבן העבירה: סביר להניח שכל פסיכולוג שיעמוד לדין בגין עבירות כאלה יהיה בעל תרומה לחברה, יהיה נעדר עבר פלילי, והרשעתו תגרום לו בוודאי נזק. מתוך עיון בגזר הדין בעניינו של כרמי עולה כי בית המשפט עצמו הכיר בקיומו של קושי זה, כאשר ציין, לאחר איזכור עברו הנקי, במידה רבה של יושר כי "עם זאת, יש לתת את הדעת לכך כי משמדובר בעבירה של בעל מקצוע טיפולי, הרי שברובם המכריע של המקרים מדובר יהיה במי שאין לו הרשעות קודמות, לא כל שכן הרשעות רלוונטיות".

התוצאה

בסופו של יום, נידון הנאשם על ידי בית המשפט לעונש של 30 חודשי מאסר בפועל, רישיונו המקצועי נשלל והוא חויב גם בתשלום פיצוי כספי לקים בסך 100,000 ש"ח.

משמעות הדבר: התביעה לא יכולה הייתה, אפילו רצתה בכך מאוד, להגיש ערעור על קולת העונש שגזר בית המשפט, מכיון שלא רק שהעונש אינו סוטה במידה משמעותית כל כך מזה שהתבקש על ידה, אלא שהוא מצוי בתוך מתחם העונש ההולם, כפי שהתוותה, גם אם בגבולו התחתון ממש של אותו מתחם.

בגזר הדין מפרט בית המשפט, תחילה, שיקולים שונים לחובתו של הנאשם, והוא כולל אמירות קשות כגון: "בחינת נסיבות ביצוע העבירות מלמדת כי עוצמת הפגיעה שלהם בערכים המוגנים היא גבוהה ביותר"; "תסקיר נפגעת העבירה ק' מעלה תמונת נזק חמורה וקשה במיוחד"; "הנסיבות שבהן בוצעו העבירות במקרה דנן ניצבות ברף חומרה עליון"; "הנאשם, אשר לא ביקש לקבוע כי לא היה אחראי למעשיו, שב ותולה אותם בהפרעה הנפשית שממנה סבל, ובכך מרחיק מעצמו את הפסול המוסרי הכבד שדבק במעשים. בנסיבות אלה, קשה לקבוע כי נטילת האחריות על המעשים היא עמוקה ומלאה". 

אך למרות כל אלה, ראה בית המשפט לנכון לציין שורת נימוקים ארוכה לקולא: היות הנאשם אדם שעובר למעצרו ניהל אורח חיים תקין ומתפקד בכל מישורי חייו; היותו נעדר עבר פלילי; הודאתו במיוחס לו בכתב האישום, שהובילה לחיסכון זמן שיפוטי ולמניעת הצורך בשמיעת עדויות קורבנות העבירות; ההחזרה מיוזמתו של רישיון העיסוק בפסיכולוגיה, שלה השלכות חברתיות וכלכליות; הבעת הצער והחרטה על מעשיו; הסכמתו לפיצוי הכספי לקורבנות; ההפרעה הנפשית ממנה סובל הנאשם; הגינוי הציבורי והחברתי החריף לו זכה הנאשם; תרומתו הרבה של הנאשם לאורך חייו למדינה ולחברה, הן במסגרת עבודתו המקצועית והן מחוצה לה.

מסקנתו של בית המשפט, ממנה ניתן להבין כי ייחס משקל עצום לשיקולים לקולא, הייתה: "מכלול הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות מצדיק לגזור על הנאשם עונש המצוי בשליש התחתון של מתחמי העונש ההולם". למרבה הצער, קשה מאוד לראות הלימה בין מסקנה זו לבין האמירות הנוקבות שקדמו לה, אודות חומרתן היתרה של נסיבות ביצוע העבירה.

אין ספק כי, על פי מצוות המחוקק, מדובר אכן בשיקולי ענישה רלוונטיים, אך הבאתם בחשבון על ידי בית המשפט (המתחייבת על פי הדין) כבסיס כה משמעותי להקלה בעונש, יוצרת תופעה של "כפל הנחות", שהרי אותם שיקולים ממש נשקלו כבר כאמור על ידי התביעה, עובר לעתירתה לעונש.  למעשה, יש כאן אפילו "שילוש הנחות", לנוכח ההתרשמות הברורה, עליה עמדתי לעיל, בדבר מתן משקל לאותם שיקולים כבר בשלב ההחלטה לבחור בעת ניסוח כתב האישום בסעיפי העבירות המקלים. התוצאה המצרפית המעוותת היא, במידה רבה, הפיכתו של המקרבן לקורבן בעצמו.

נטען על ידי גורמי הפרקליטות, כי העונש שהטיל בית המשפט על כרמי מהווה ענישה מחמירה, ואף שיש בו משום הצבת סטנדרט ענישה חדש ביחס לעבירות בגינן הורשע. אלה טענות הנתמכות במידה ברבה בתקדימים שהוצגו ומפורטים במסגרת גזר הדין. אך בסופו של יום ברור שבכגון דא אין "תעריף" אחיד, וכל מקרה חייב להיבחן על פי נסיבותיו. משכך, ייתכן מאוד שהוחמצה, בהתחשב בנסיבותיו החמורות במיוחד של מקרה זה, האפשרות להתוות נורמת ענישה ראויה ומרתיעה יותר כלפי עבריינים עתידיים מסוגו של כרמי, המנצלים את האמון המוחלט שניתן בהם כמטפלים מקצועיים לצורך ביצוע עבירות מין חמורות. ברור שקיימת, בראש וראשונה, זיקה הדוקה בין הבחירה בסעיפי האישום המקלים לבין תוצאת הענישה הסופית - סעיפי האישום שנבחרו הציבו תקרת ענישה בלתי עבירה והכתיבו עונש נמוך משמעותית מן העונש שהיה ראוי למעשיו החמורים של הנאשם. אך מצער, שגם בהינתן מגבלה זו - בחרה התביעה לבקש מבית המשפט לאמץ מתחם עונש הולם רחב ודרשה היא עצמה עונש הנופל משמעותית מן הגבול העליון בתוך אותו מתחם, ואף בית המשפט עשה את שלו והקל כצפוי בעונש עוד יותר.

הנאשם, שחש כנראה כי יוכל לנצל לטובתו עוד יותר את נדיבותה הבלתי מובנת של המערכת כלפיו - ערער תחילה לבית המשפט המחוזי על חומרת העונש, אף כי חזר בו מערעורו במועד שנקבע לשמיעת הערעור.

מעין סיכום

לנוכח המפורט לעיל, להלן אנטומיה של הקלה עם נאשם, על פי סיכום נדבכי ההקלה בעניינו של כרמי:

א.     בחירה בידי התביעה של סעיפי עבירה שבצידם ענישה מרבית קלה יחסית, בהשוואה לסעיפי עבירה אפשריים אחרים על פי עובדות המקרה.

ב.     התחשבות משמעותית של התביעה בשיקולים לקולא, עובר לגיבוש הטיעון לעונש.

ג.      הצבת מתחם עונש הולם רחב בידי התביעה.

ד.     דרישת התביעה להטלת עונש הנופל משמעותית מגבולו העליון של המתחם שהיא עצמה הציבה.

ה.     התחשבות משמעותית נוספת של בית המשפט בשיקולים לקולא ובעדויות האופי לטובת הנאשם, עובר לגזירת הדין.

ו.      חפיפת עונשים בגין סעיפי העבירה השונים בידי התביעה ובית המשפט כאחד.

ז.      הטלה בידי בית המשפט של עונש הנופל מזה שדרשה התביעה והמצוי בתחתית מתחם העונש ההולם.

במהלך הצפיה בסדרה, קשה היה שלא לחוש בפער בין מודעות גורמי הפרקליטות לביקורת המושמעת כלפיהם לבין פתיחות אמיתית מצידם לאותה ביקורת. הדבר בולט במיוחד בהעדר התייחסות של ממש לדברי טעם שהושמעו בפניהם במהלך הפגישות עם באות-כוח נפגעת העבירה ועם משפחתה, כמו גם ביחס המבטל כלפי המחאה הציבורית הקשה, כאשר המסר הסמוי העובר כחוט השני לאורך כל השיח הינו: "החכמה והניסיון הם בידינו".

התופעות שתוארו לעיל גורמות, להערכתי, לכרסום במידת האמון הציבורי בפרקליטות, וחבל.

ולמען הסר ספק, אדגיש שוב, שאין כל קשר - ולו הקלוש ביותר - בין המחשבות שהעליתי לעיל לבין מה שמכונה "הרפורמה המשפטית", שאינה אלא מסווה לניסיון להפיכה משטרית. אותה "רפורמה" עוסקת, למרבה הצער, בעניינים אחרים לחלוטין, ואינה עוסקת כלל בעניינים הטעונים באופן אמיתי תיקון במערכת המשפט. תכליתה של "רפורמה" זו אינה נוגעת כלל ועיקר לשדרוג ההליך הפלילי. לעומת החשש כי מימושה של "רפורמה" זו יוביל להרס מוחלט של מערכת אכיפת החוק, על כל שחקניה (חוקרים, תובעים, יועצים משפטיים, שופטים), תוך דריסתה בידי המערכת הפוליטית, עשויים כיווני המחשבה שהצעתי דווקא לתרום לחיזוק המערכת הקיימת של המשפט הפלילי, תוך עריכת שיפורים מקצועיים גרידא בתוכה.