חמישה מי יודע

על כשלי נשיא המדינה בטיפול בבקשת החנינה של ראש הממשלה

מאת ד"ר משה בכר

תהליך הטיפול בבקשת החנינה של ראש הממשלה מצוי בעיצומו, ואין לדעת מתי וכיצד יסתיים. אך כבר עתה – וללא קשר לתוצאה הסופית, תהא אשר תהא – ראוי להצביע על חמישה כשלים חמורים שאירעו, במעשה או במחדל, מצידו של נשיא המדינה, במסגרת אופן ניהולו של תהליך זה.

כשל ראשון: החריג הסודי

בנוהל "חנינות נשיא המדינה", נוהל רשמי המופיע באתר בית הנשיא, נקבע שחור על גבי לבן: "על פי המדיניות הנהוגה, נשיא המדינה ידון בבקשת חנינה רק כאשר הסתיימו כל ההליכים המשפטיים". לכלל חד-משמעי זה לא נקבע כל חריג במסגרת הנוהל. ככל שהנשיא מוכן לדון בכל זאת, גם אם במקרים חריגים ביותר, אף בפניות לגבי הליכים שטרם נסתיימו (כדוגמת הפנייה הנוכחית) – היה מקום לתת לכך ביטוי בנוהל ולעדכנו בהתאם.

אך מעבר לכך – ראוי היה שהנשיא ידגיש בתגובתו לפניה את נכונותו להידרש אליה באופן חריג במיוחד, ולא יקבלה כמובנת מאליה תוך הסתפקות באמירה רשמית המופיעה עד היום באתר בית הנשיא, לפיה היא "תטופל בצורה הנכונה ביותר והמדוייקת ביותר. אני אשקול אך ורק את טובת המדינה והחברה הישראלית".

שאלה רטורית: אם מחר בבוקר תוגשנה אלפי בקשות חנינה של נאשמים שההליכים בעניינם טרם נסתיימו – האם גם הם יזכו לתשובה דומה, שהרי הכל שווים בפני החוק, או שמא תידחה פנייתם על הסף?

כשל שני: מיהו עבריין? 

מיד כאשר התקבלה בבית הנשיא פנייתו של ראש הממשלה, ניתן היה להבחין כי היא אינה עומדת באמות המידה הבסיסיות שיאפשרו להגדירה כ"בקשת חנינה". סמכות החנינה של הנשיא על פי חוק הינה סמכות לחון "עבריינים" (סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה).

על כן, ברור היה בעליל כי כאשר מדובר בהליך פלילי שטרם הושלם והנאשם נהנה מחזקת החפות כל עוד לא הורשע בדינו – נדרשת הודאה שלו בביצוע עבירות, על מנת שניתן יהיה להגדירו כעבריין. יסוד זה נעדר לחלוטין מן הפניה. למעשה, היייתה זו בקשה לביטול המשפט במסווה של בקשת חנינה, ובקשה כזו אינה נתונה כלל לסמכות נשיא המדינה אלא לסמכות היועץ/ת המשפטי/ת לממשלה (עיכוב הליכים מכוח סעיף 231(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982).

זה היה, אגב, בדיוק המצב בפרשת קו 300, שמרבים להשוותה לפרשה הנוכחית: שם העניק חיים הרצוג המנוח, אביו של הנשיא הנוכחי, את החנינה לאנשי השב"כ שטרם הועמדו לדין רק על בסיס נטילת האחריות, הבעת החרטה והודאתם בעבירות שיוחסו להם (וגם בכפוף להתחייבותם לפרוש מן השירות הציבורי). גם בפסק דינו של בג"ץ, שאישר ברוב דעות את מתן החנינה במקרה ההוא (בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505 (1986)), קבע נשיא בית המשפט שמגר מפורשות כי "משנתברר כי מבקשי החנינה הודו במעשי העבירה וביקשו כי יחונו אותם, היו לפניו נתונים מספיקים כדי לשקול את בקשות החנינה, ואין עילה להתערבות בג"ץ" (לעומתו, השופט ברק, שנותר בדעת מיעוט, סבר שאין כלל סמכות לחון מי שטרם הורשע בדינו).

הנשיא הרצוג אמור היה, אם כן, להחזיר אחר כבוד את הפניה לפונה ולהעמידו על הצורך בהשלמתה לפחות בהיבט ההודאה בביצוע עבירות פליליות, על מנת שיוכל בכלל להתחיל לבחון אותה. אך הדבר לא נעשה על ידו, למרבה הצער. 

כשל שלישי: התמשכות ההליכים

"בקשת החנינה" של ראש המממשלה הוגשה בכתובים לנשיא המדינה ביום 30 בנובמבר 2025, כלומר לפני למעלה מארבעה חודשים. הליך הבדיקה של בקשה זו מצוי עדיין בעיצומו וסופו אינו נראה באופק.

זרע הפורענות נזרע כבר בהבהרות שניתנו מטעם "גורמים בבית הנשיא", מיד כשהתקבלה אצלם פניית ראש הממשלה, לפיהן "תהליך בחינת הבקשה ייקח זמן" ו"הטיפול בבקשה צפוי להימשך שבועות ארוכים". ובכן, מדובר בנבואה שאכן הגשימה את עצמה מעל ומעבר, השבועות הפכו לחודשים, והיד עוד נטויה.

מדובר בפרק זמן בלתי סביר בעליל באורכו בהתחשב בחשיבות העניין, בפרופיל הציבורי הגבוה שלו, באדוות השליליות שהוא מייצר סביבו וגם בעינוי הדין לפונה. התוצאה: נשיא המדינה נתפס כמי ש"גורר רגליים" וחושש לקבל החלטה לכאן או לכאן. הוא נתון, כתוצאה מכך, גם למערכת גוברת והולכת של לחצים מבית ומחוץ, שרק מעצימים את הקושי מבחינתו. שיאם של לחצים אלה התבטא בהתערבותו הבוטה, החוזרת ונשנית, של נשיא ארה"ב במהלך. התערבות זו פגעה קשות לא רק במעמדם של נשיא המדינה ושל מערכת המשפט הישראלית, אלא אף במעמדה של ישראל כמדינה ריבונית.

באמצע חודש פברואר 2026, דהיינו רק כחודשיים וחצי לאחר הגשת הבקשה, דווח על ידי הכתב המשפטי של ערוץ 13, כי "בקרוב היא תועבר למחלקת החנינות". אם הדיווח אכן מדויק, הרי שמדובר בעיכוב שערורייתי ובלתי נתפס בהעברת הבקשה מבית הנשיא לצורך קבלת חוות דעת גורם המקצועי המוסמך.

בכל מקרה, גם אם נשיא המדינה המתין במשך תקופה ארוכה מאוד לחוות דעת מחלקת החנינות במשרד המשפטים, שהינה שלב הכרחי בתהליך על פי הנוהל, מצער שלא השכיל להבין שאינו יכול "לשבת על הגדר" ולנקוט גישה פסיבית בעניין זה. הנשיא אמור היה להיות הגורם המוביל והמנהל את את המהלך, ולא הגורם המובל. חובתו הייתה להציב לגורמי מחלקת החנינות לוחות זמנים קצרים ומוקפדים בהרבה, ולוודא עמידתם בהם, וגם זאת לא נעשה על ידו.

דווקא השלב הנוסף של גיבוש המלצת שר המשפטים (במקרה זה – המלצת שר המורשת, שהסמכות הואצלה לו עקב מגבלת ניגוד העניינים), לאחר קבלת עמדת מחלקת החנינות – מבלי להיכנס לתוכן ההמלצה ולטיעונים שהיא כוללת - התבצע במהירות ראויה לציון, תוך ימים ספורים, ולא היווה כלל גורם מעכב. עובדה זו רק רק המחישה את מחדל השיהוי הרב בשלב שקדם לו.

מתוך פרסומים שונים בכלי התקשורת, ניתן להניח כי אחת הסיבות לעיכוב הייתה ההמתנה לחוות דעת היועצת המשפטית לממשלה בנוגע לבקשת החנינה, שהובטח כי תינתן אך היא בוששה להגיע. אכן, טבעי היה לצפות למתן חוות דעת כזו מטעם מי שעומדת בראש מערך התביעה, בהינתן העובדה שמדובר בהליך פלילי התלוי ועומד, ותמוה מאוד שלא ניתנה עד כה. עם זאת, חשוב להדגיש כי היועצת המשפטית לממשלה אינה חוליה בתרשים הזרימה בהתאם לנוהל החנינות, ולכן הימנעותה מהעברת התייחסות לעניין, לא הצדיקה בשום פנים ואופן את השיהוי בקידום הטיפול.

כשל רביעי: משאל עם?

למחרת קבלת פניית ראש הממשלה, פרסם נשיא המדינה הודעה רשמית, וחריגה מאוד, בזו הלשון: "אני מזמין את הציבור הישראלי לאתר בית הנשיא, בית העם, להביע את דעתו ולהתייחס בהתאם".

כלומר: הנשיא ביקש לערוך מעין משאל עם בשאלת מתן החנינה לראש הממשלה. המהלך המוזר הזה הפך את ההליך, שלא בטובתו, למעין שעשועון או תכנית ריאליטי, ולא ברור מה ביקש הנשיא להשיג באמצעותו – האם ללמוד מ"חכמת ההמונים"? האם להכריע על פי רוב ומיעוט בעם? האם בבית הנשיא מצוי בכלל מנגנון טכנולוגי שימנע שימוש לרעה בכלי הזה (כגון הצבעה של מאות פעמים בידי אותו אדם או שימוש בבוטים)?

תוצאות ה"משאל" הזה לא פורסמו כמובן, אך כפי שניתן היה להניח מלכתחילה, ניתן להניח גם כעת בסבירות גבוהה כי הן נחלקות בהתאם לחלוקת המחנות הפוליטית. ולמען האמת, גם אין כל חשיבות לתוצאה שהתקבלה: אם יפעל הנשיא על פיה יגידו שהוא פופוליסט; אם יפעל בניגוד לה, יגידו שהוא מתעלם מרחשי לב הציבור. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

על מנת להוסיף עוד על תחושת אי-הנוחות, נמסר כי בית הנשיא העביר למחלקת החנינות את פניות הציבור שנתקבלו בנושא לצורך ניתוחן על ידה, וזאת למרות שאין המדובר בעניין משפטי כלל, אלא בנושא החורג לחלוטין מתחום אחריותה המקצועיות ומומחיותה של מחלקה זו.

כשל חמישי: היקש מחנינת מחבלים

על פי הודעה רשמית של בית הנשיא, הוא ביקש השלמות ממחלקת החנינות במשרד המשפטים, בדמות התייחסות לתקדימים למתן חנינה בטרם סיום ההליך הפלילי גם ב"עסקאות חטופים", כדי ללמוד מהם על עצם הפעלת סמכות החנינה תוך כדי הליך משפטי, וזאת על בסיס תקדימים אליהם הפנה ראש הממשלה בבקשתו.

במה דברים אמורים? מעת לעת מחליט הדרג המדיני על עסקאות של החזרת שבויים או השבת חטופים תמורת מחבלים הכלואים בישראל (שחלקם טרם נשפטו). לצורך מימוש עסקאות אלה, נדרש מן הבחינה המשפטית-הטכנית לחתום על כתב חנינה, כדי שניתן יהיה לשחררם מן הכלא. הניסיון להתבסס על חנינות אלה כמקור סמכות למתן חנינה לראש ממשלת ישראל הריבוני – הוא בלתי נתפס. עצם הניסיון ללמוד גזרה שווה בין שני העניינים, היווה נקודת שפל משפטית ומוסרית, עלבון גדול למדינת ישראל, לסמלי השלטון שלה ולכל אזרח במדינה. 

בתגובתה המהירה של מחלקת החנינות, שהעבירה את התייחסותה המשלימה לנשיא בתוך יומיים, נקבע, מה שאמור היה להיות ברור מאליו לנשיא המדינה, כי התקדימים שהציג ראש הממשלה לחנינות שניתנו במקרים של מחוות מדיניות או עסקאות לשחרור חטופים - אינן דומות למקרה שלנו ו"לא ניתן לגזור מהם על בקשת נתניהו". בתגובה נחרצת זו אין כדי לעמעם את תחושת החמיצות שעוררה פניית הנשיא למחלקת החנינות בעניין זה.

בקשת החנינה של ראש הממשלה הינה גם כך נושא טעון מאוד ושנוי במחלוקת ציבורית ומשפטית עמוקה. חבל מאוד, שעל כך נוספה גם דרך טיפול בלתי הולמת בה.