שער עצמי - על התנהלות הפרקליטות מול מנהל המכון לרפואה משפטית במשפט זדורוב
- Dr. Moshe Bachar
- Jun 1, 2023
- 13 min read
Updated: Aug 4, 2024
מאת ד"ר משה בכר
הכרעת הדין המזכה בעניינו של רומן זדורוב הציפה בעיית התנהלות קשה ותמוהה של גורמי הפרקליטות ביחס לגורמי המכון הלאומי לרפואה משפטית. זאת באמצעות ניסיון בלתי הוגן לפגוע באמינותם המקצועית וביושרם האישי על מנת לקדם את סיכויי ההרשעה בתיק הנוכחי, תוך פגיעה עתידית רחבת-היקף בניהול תיקים עתידיים, בהם יינתנו חוות דעת מקצועיות מטעם המכון.
המאמר המלא
בשולי זיכויו המהדהד של רומן זדורוב מאשמת רצח תאיר ראדה ז"ל,[1] עלתה התנהלות מטרידה של גורמי הפרקליטות בעניין עדותו במשפט של מנהל המרכז הלאומי לרפואה משפטית (המכונה "המכון לרפואה משפטית", להלן: "המכון"), ד"ר חן קוגל.
באופן חריג שימש קוגל במקרה זה כעד הגנה מטעמו של זדורוב ולא כעד תביעה. חוות דעת מומחה שהכין התייחסה לעניין זליגת דם, שנמצא כי הוא דמה של תאיר, מעל עקבת נעל לא מזוהה שהוטבעה על גבי מכסה האסלה בתא השירותים בו נמצאה גופתה. מכיון שהוברר בוודאות שאותה עקבה אינה תואמת לנעלים אותן נעל זדורוב ביום האירוע, טענה התביעה כי עקבת הנעל אינה שייכת לרוצח, אלא ל"מחלץ אלמוני", שהגיע למקום לאחר ביצוע הרצח. אך ראשוני המחלצים הגיעו למקום כחמש שעות לאחר שעת המוות המשוערת, וקוגל קבע בחוות דעתו שאין כל אפשרות כי הדם הוסיף לזלוג מן הגופה זמן כה ממושך, בהעריכו כי כתם הדם נוצר דקות ספורות בלבד לאחר המוות. בכך שלל למעשה את תאוריית "המחלץ האלמוני" וחיזק מאד את טענת החפות של זדורוב. קוגל גם דחה את הסברות כי דם טרי זלג בעקבות פעולות הפרמדיקים שטיפלו בגופה, או שמדובר בדם שנקווה בקפל בגד וזלג כשהוזזה הגופה. יצוין כי לחוות דעתו של קוגל קדמה חוות דעת זהה בנושא זה של מומחה זר, ד"ר מילרוי, שנכתבה בעקבות פניית באי כוחו של זדורוב אליו (אף כי בסופו של דבר לא העיד מילרוי במשפט החוזר) והיא נתמכה גם בחוות דעת של מומחה נוסף, פול קיש, שהעיד מטעם ההגנה במשפט החוזר. שני שופטי הרוב במשפט החוזר קיבלו במלואו את ניתוחו של קוגל,[2] בעוד ששופטת המיעוט העדיפה את האמור בחוות דעתו הנוגדת של מומחה זר אחר שהעיד מטעם התביעה, ד"ר רוטשילד.[3]
יצוין כי מדובר בנושא שתפס מקום מרכזי במסגרת הליך המשפט החוזר של זדורוב, ולמעשה היה העילה המרכזית לעצם קיומו. בהחלטתו להורות על משפט חוזר, ציין המשנה לנשיאה (בדימוס) מלצר – אמנם לא בהתבסס על חוות דעתו של קוגל (שטרם הוגשה באותה עת) – כי "די בסוגיית זליגת הדם על גבי העקבה שעל מכסה האסלה... כדי להורות על קיום משפט חוזר בעניינו של המבקש".[4] אך הפרקליטות סירבה לקבל את ממצאי חוות הדעת של מילרוי וקוגל, והחליטה בכל זאת על הגשת אישום מחודש כנגד זדורוב, בהתבסס על חוות דעת ד"ר רוטשילד.
במסגרת רשימה זו אבקש לבחון את תחילה את תפקידו ומעמדו המשפטי של המכון, בדגש על שאלת מידת מחוייבות התביעה לקבל את חוות דעתו המקצועית. בהמשך לכך אדון בשאלה האם פעלה התביעה באופן נכון בדרך התייחסותה לחוות דעת המכון במקרה קונקרטי זה.
ייעוד המכון לרפואה משפטית ומעמד חוות הדעת שלו
האם הפרקליטות חייבת לקבל בהכרח את חוות הדעת המקצועיות של המכון? לטעמי, קשה להשיב על כך במונחים של חובה מוחלטת, אך בהחלט מצופה מן הפרקליטות להתייחס בכובד ראש לחוות דעת המכון, ונדרשות נסיבות משמעותיות במיוחד על מנת להחליט שלא לקבלן, כמו גם יכולת לנמק היטב, משפטית וציבורית, החלטה כזו.
המכון הינו גוף הנעדר מעמד סטטוטורי-פורמלי. זו יחידה המשתייכת למשרד הבריאות, וגבולות סמכותה ואחריותה לא הוגדרו בחוק, או במקור נורמטיבי מחייב אחר.[5] באתר המשרד מפורטת רשימת תפקידי המכון,[6] אך לא ברור מי הגדיר כך את תפקידיו, האם מדובר ברשימה סגורה וממצה, עד כמה היא מחייבת ועוד.
בשני העשורים האחרונים נדרשו ארבעה דוחות לסוגיית מעמד המכון.
בדוח הראשון,[7] קבעה ועדה בראשות שופט כי משטרת ישראל והפרקליטות הינם "הלקוחות" המרכזיים והעיקריים של המכון, אשר ביחד עם המחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה מאפשר לתת מענה לרוב ההיבטים הקשורים לחקירת אירועים פליליים חמורים לרשויות העוסקות בתחום זה. הוועדה לא ראתה סיבה שהמכון יוסיף להיות כפוף ניהולית למשרד הבריאות, אלא ציינה שהגיוני יותר להכפיפו לאחד הגופים הנשענים על תוצאות עבודתו – משטרת ישראל או משרד המשפטים. במסגרת הדוח לא עלתה על הפרק האפשרות כי יינתנו מטעם המכון שירותים להגנה במשפטים פליליים.
בדוח השני,[8] גרס נציב הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, דוד רוזן, כי מעמדו של רופא המכון דומה לזה של עד מומחה אחר מטעם התביעה. לעומתו, סברה קודמתו בתפקיד, הילה גרסטל, בגרסה ראשונית של הדוח, כי המעמד המונופוליסטי של המכון מבדל את רופאיו מעדי תביעה אחרים, באופן שמטיל עליהם אחריות מוגברת להיות נייטרליים, ממלכתיים ואובייקטיביים. עמדתה של גרסטל בעניין זה היא הנראית ראויה בעיני, כפי שאפרט בהמשך.
בדוח השלישי,[9] קבעה ועדה בראשות מנכ"ל משרד הבריאות לבחינת מצב הרפואה המשפטית בישראל כי הפתרון למניעת כשלים בממשקי העבודה בין גורמי החקירה והתביעה לבין מומחי המכון ולהבטחת עצמאות האחרונים - אינו באמצעות חקיקה ראשית או אף משנית, אלא בהתווית נהלי עבודה בין הגופים שיכללו מנגנונים לפיקוח, בקרה, שקיפות ותיעוד. גם לגבי מעמד המכון, תפקידיו וכפיפותו, סברה הוועדה כי ניתן להסתפק בהסדרתם בהחלטת ממשלה. המלצות הוועדה עסקו בהרחבה בדרכי השיח בין הפרקליטות ומומחי המכון, כשההנחה המשתמעת הייתה שהמכון הוא הגורם המקצועי המספק את חוות הדעת לתביעה, וגם כאן לא עלתה כלל על הפרק אפשרות שהתביעה תידרש לחוות דעת ממקור אחר.[10] עוד קבעה הוועדה, כי ההגנה תוכל להסתייע ברופא המכון כעד מטעמה, אם לא זומן כעד תביעה.[11] הוועדה הבהירה כי המגבלה בהקשר זה נובעת בעיקר מהקושי לאפשר ששני רופאים מטעם המכון, ייתכן עם רמת בכירות שונה, יעידו משני צדי המתרס בהליך משפטי. לנוכח העדר חלופה סבירה לסניגוריה, עקב מחסור אקוטי ברופאים משפטיים בשוק הפרטי, הציעה הוועדה כי יוקם מכון נוסף, כשבתקופת הביניים לא תהיה מניעה שהמכון הקיים יעניק להגנה שירותי ייעוץ וחוות דעת, במקרים בהם לא עסק קודם, באמצעות אחד מרופאי המכון הקיים שיוקצה באופן בלעדי לתכלית זו.[12] משרד הבריאות החליט אכן על הקמת מכון נוסף, במסגרתו יינתן שירות עצמאי לסניגוריה,[13] אלא שמאז לא חלה כל התקדמות בנושא זה.
בדוח הרביעי,[14] הציגה ועדה בראשות שופט בדימוס את התפיסה בדבר "כפיפותן של המעבדות הפורנזיות לרשויות האכיפה" ואת מטרתן "לסייע לרשויות האכיפה בפענוח פשעים". עם זאת, הוסיפה כי על רקע פער הכוחות בין התביעה להגנה ובשל מחסור במומחים פרטיים שיסייעו להגנה, נדרשת המדינה לאפשר להגנה גישה למומחים פורנזיים ראויים ולעודד הקמת מעבדות פורנזיות פרטיות. כן המליצה הוועדה לפעול להעלאת מספר המומחים הפורנזיים בישראל, כדי לאפשר הסתייעות של ההגנה במומחים שאינם מועסקים על ידי המכון. בנוסף לכך הוצע כי עד להקמת מכון נוסף לרפואה משפטית, יינתן סיוע באיתור והנגשת רופאים משפטיים מחו"ל לבקשת סניגורים בתיקים ספציפיים.
התייחסות מאוחרת יותר לעניין ניתנה גם במסגרת החלטת המשנה לנשיאה (בדימוס) מלצר להורות על קיום המשפט החוזר. שם הדגיש את הצורך בהסדרה של מעמד המכון ושל אפשרות הסניגוריה להיעזר בו במשפטים פליליים, וכן ביחס לדרישה להקים מכון נוסף שיעמיד רופאים משפטיים גם לרשות הסניגוריה, באמצעות חקיקה ראשית ולא ב"חקיקה שיפוטית".[15]
דעתי בעניין זה היא כדעתו של מלצר. הצורך המובן בקביעת נהלי עבודה מפורטים אינו עומד בסתירה כלשהי לצורך הבסיסי בהסדרת מעמדה של רשות לאומית כדוגמת המכון, תוך קביעת עקרונות פעולותיה המרכזיים, בחוק של הכנסת, כפי שנעשה בתחומים רבים אחרים.
מכל מקום, מהמקובץ עולה שהמכון הינו הגוף הממשלתי והממלכתי בר-הסמכא המקצועי העליון בתחום הפורנזיה, בדגש על השדה הפתולוגי, והגורם שאמור לספק את השירות בתחום זה בראש וראשונה לגורמי התביעה. לפרקליטות, כגוף ממשלתי בעל הידע והסמכות בתחום המשפט הפלילי, אין באופן אמיתי את הכלים המקצועיים לחלוק על חוות דעת המכון, ולא נכון לפתוח בפניה ערוץ לפנות לקבלת חוות דעת פרטית, בכל מקום שבו חוות דעת כזו או אחרת של המכון אינה נושאת חן בעיניה, או נראית שגויה לדעתה. במקרה כזה יכולה הפרקליטות, כמובן, לנהל עם המכון שיח – באופן מכבד, שקוף ומתועד – במסגרתו תעביר למכון השגות ושאלות הבהרה, תצביע על קשיים לוגיים העולים מחוות הדעת וכדומה, תגרום לגורמי המכון להבהיר את האמור בחוות דעתם ואולי אף תשכנע אותם במקרים קיצוניים לשקול לערוך בה שינוי כזה או אחר. אך, בסופו של יום, נכון שחוות דעתו הסופית של המכון היא שתהא הקובעת, וראוי בעיני שכלל זה ייקבע במסגרת ההסדרה העתידית של הסוגיה.
התנהלות הפרקליטות מול ד"ר קוגל בפרשת זדורוב
גם אם נאמץ, לצורך המשך הדיון, את התפיסה – עליה אני חולק – לפיה לא חלה כל מגבלה על הפרקליטות לעניין העדפת חוות דעתו של מומחה אחר וקעקוע תוכן חוות דעת מומחה המכון, עדיין נשאלת השאלה: האם בנסיבות העניין היה זה אכן נכון, ובעיקר נבון, מצד הפרקליטות לנהל מתקפה אישית קשה כנגד מהימנות נותן חוות הדעת?
קוגל החל בעבודתו במכון בשנת 1991. בשנת 2005, בהיותו כבר סגן מנהל המכון, פרש ממנו על רקע תלונותיו בדבר אי-סדרים בעבודת המכון, והקים מכון פרטי. בהמשך לכך גם הוענק לו מטעם התנועה לאיכות השלטון אות הערכה כחושף שחיתות .[16] בשנת 2013 נקרא לשוב למכון כמנהלו, תפקיד אותו הוא ממלא עד היום. זהו האיש – עובד ציבור בכיר, מקצועי, ערכי, מסור ומוערך בתחומו – שבמסגרת ההליך המשפטי הזה היינו עדים לפגיעה בשמו הטוב ולהטלת דופי ביושרו האישי ובאמינותו המקצועית,[17] תוך סיכון מטה לחמו והקריירה המקצועית שלו, מטעם נציגיה הרשמיים של המדינה. כל זאת רק מכיוון שמסר חוות דעת מומחה שלא הלמה את הקו אותו ביקשה להוביל התביעה. גם הבהרותיו של קוגל, לפיה חוות דעתו ניתנת על בסיס מקצועי, ללא קשר לזהות מזמין חוות הדעת[18] – לא גרמה לפרקליטות לזנוח קו טיעון זה.
כבר בזמן אמת, במהלך הדיון המשפטי, לא חסך בית המשפט מהתובעת את שבט לשונו בעניין זה,[19] וגם במסגרת הכרעת הדין המזכה העיר סגן הנשיאה קולה על "רמיזות לא ראויות מצד הפרקליטות ביחס לתום ליבו ואפילו ליושרתו של ד"ר קוגל".[20] עוד ציין שם, בנוגע לרמיזת הפרקליטה, לפיה הניע קוגל את גלגלי המהלך שהוביל להחלטה בדבר קיום המשפט החוזר, באמצעות שיח "מוזמן", כביכול, שקיים עם סטודנט במסגרת הרצאה אקדמית שנתן: "בעניין זה דומה כי הפרוטוקול מדבר בעד עצמו, ומשום כבודה של הפרקליטה לא אפרט מעבר לאמור".[21]
מעבר לסגנון חקירתו הנגדית של קוגל, מדובר בהתנהלות תמוהה מאד של הפרקליטות במאזן שיקולי הרווח וההפסד שלה עצמה. המכון הינו, נכון להיום, הגוף היחיד מסוגו בארץ. ברוב המכריע של המקרים משמשים קוגל ואנשיו כעדי תביעה מרכזיים בתיקים חשובים רבים שמנהלת הפרקליטות מידי שנה. בנסיבות אלה קריטי מנקודת מבטה של הפרקליטות דווקא לבסס את אמינותו ומקצועיותו אל מול מערכת השפיטה והציבור הרחב. קיים קושי כי המדינה תטען במשפט אחד שמדובר באדם לא אמין וחסר יושרה מקצועית, ובתיקים אחרים תבקש לאמץ במלואן את חוות דעתו המקצועיות, וברור בעליל שטיעון זה של התביעה צפוי לחזור אליה כבומרנג בעתיד.
חשוב לציין, כי חוות דעתו של קוגל לא נכתבה ב"כובעו" כמומחה מקצועי בתחום הרפואה המשפטית גרידא, אלא ב"כובעו" כעובד מדינה וכמנהל המכון, ובגינה לא שולם לו כל שכר מטעם ההגנה. גם עבור עדותו במשפט החוזר על בסיס האמור בחוות הדעת - לא ניתנה לו כל תמורה כספית. העובדות האלה מטילות צל כבד נוסף על התזה שהציגה התביעה, שכן זו התבססה (יש להניח שבטעות) במידה רבה על כך שיש לייחס משקל נמוך לאמינות חוות הדעת של קוגל, לנוכח המניע הכלכלי שעמד, כביכול, בבסיסה. זאת בשעה שלאמיתו של דבר לא התקיים כאן כל מניע כזה. אכן, לא ניתן להתעלם מכך שאלמלא תמכה חוות דעתו של קוגל בקו ההגנה – מן הסתם לא הייתה מוצגת על ידה. אלא שזהו המצב המתקיים בכל עדות של עד מומחה המובא מטעם אחד הצדדים במשפטים פליליים ואזרחיים כאחד. אין בכך כדי להצדיק שלילה מוחלטת א-פריורית של אמינות העד, להבדיל מהתמודדות עניינית עם האמור בחוות דעתו; התייחסות לגופו של אדם במקום לגופו של עניין. יתרה מכך, זה הרי יהיה המצב בכל מקרה בו תחליט התביעה שלא להשתמש בשירותי המכון וההגנה תבחר להסתייע באחד ממומחיו. האם משמעות טיעון התביעה לא תהא, אם כך, שלעולם אין לתת אמון ביושרת מומחי המכון בשעה שחוות דעתם ניתנות לבקשת ההגנה, בשעה שיש לתת בה אמון מלא כשחוות הדעת ניתנות לטובת התביעה?
גם ברמה הכללית, נושא עמו טיעון הפרקליטות משמעויות קשות ומסוכנות. ראשית, נובע ממנו שיש לייחס משקל מופחת גם לחוות הדעת שהיא עצמה מקבלת מגורם מקצועי פרטי, ואף בבחינת קל וחומר, שכן כאשר התביעה שוכרת שירותיו של מומחה באופן פרטי, משולם לו, מן הסתם, שכר תמורת מלאכתו, מה שמסתבר כי לא מתקיים במקום בו מסתייעת ההגנה בחוות דעת של מומחי המכון. שנית, משתמע ממנו שבהיפוך נסיבות, דהיינו כאשר מומחה המכון מעיד כעד תביעה, חוות דעתו היא חוות דעת "מטעם", שנועדה לשרת את אינטרס התביעה, ולכן נפגמת מאד מידת האמינות שניתן לייחס גם לה. טיעון כזה משחק לידיהם של אלה שטענו בעבר, כי חוות הדעת של המכון אינן אובייקטיביות, אלא מוטות באופן מובהק לטובתה של התביעה.[22] יתרה מכך, התפיסה הזו עלולה להשליך לא רק כלפי העתיד אלא גם כלפי העבר, ברמה המעשית ביותר, במובן זה שנאשמים שהורשעו על בסיס חוות דעת שסיפק קוגל לתביעה – עלולים לדרוש לפתוח מחדש את משפטם בטענה שאינו מהימן.
ככל שטועה מאן דהוא לחשוב שראיות אשר מנפק גורם מקצועי ממסדי נדרשות לסייע בהכרח לקידום הקו בו נוקטת התביעה בתיק כזה או אחר, הרי שמדובר בציפייה בלתי-לגיטימית בעליל מצידו. סדר הדברים אמור להיות הפוך בתכלית: התביעה נדרשת לבצע ניתוח מושכל של מכלול הראיות שבידה ורק על בסיסו לגבש את הקו בו תנקוט.
קשה להפריז בעוצמתו של הנזק שגרמה כאן הפרקליטות לעצמה, ובעצם למלחמה בפשיעה ולאינטרס הציבורי הרחב בתיקים אחרים. חשוב ככל שיהא תיק זדורוב, הפרקליטות הקריבה את האינטרס העתידי, הרחב וארוך-הטווח, על מזבח האינטרס המיידי, הצר וקצר-הטווח. כדברי סגן הנשיאה קולה: "בזהירות המתבקשת, יש לזה השלכות רוחב ענקיות, ענקיות... כל חוות דעת שלו תזרקו לפח? מה תעשו עכשיו"?[23]
בהתרחש אירוע בעייתי מעין זה, קיימות מספר אפשרויות לעניין חלקה בו של צמרת מערכת התביעה הכללית. אפשרות אחת היא כי לא הייתה מעורבת במידה מספקת, בניהולו של המשפט – חרף היותו כה טעון, סבוך ומצוי בלב תשומת הלב הציבורית - ומדובר בעצם ביוזמה מקומית של הפרקליטה המופיעה, או בתקלה נקודתית באופן הפעלת שיקול דעתה. אפשרות שנייה היא שהנחיותיה המקצועיות של הנהלת המערכת לא חלחלו אל דרגי העבודה או לא הובנו על ידם. אפשרות שלישית, ואולי הבעייתית מכולן, היא שהתנהלות זו נעשתה באישורה, ואולי אף בהכוונתה, של צמרת המערכת המשפטית. למרבה הצער, האפשרות האחרונה היא המתאימה כנראה לאפיון האירוע הזה, שכן מענה התובעת לתמיהת בית המשפט בעניין זה, היה "לקחנו את זה בחשבון, הדברים נשקלו ברמות הגבוהות ביותר".[24]
בהתנהלות גורמי הפרקליטות בעניינו של קוגל משתקפות גם כמה בעיות-שורש ברמה הכללית יותר. בהקשר זה ניתן להזכיר את שיקול הדעת המופעל בעצם ההחלטה להגיש כתב אישום, ובמיוחד כתב אישום במשפט חוזר על בסיס מערכת ראיות סותרות; הקיבעון המחשבתי של גורמי אכיפת החוק, כפועל יוצא מאמונתם העמוקה באשמתו של אדם כנגדו הוחלט להגיש כתב אישום, המוביל לדחייה מוחלטת של ממצאים הסותרים את התובנה הראשונית בדבר קיומה של אשמה (תופעה המוכרת כהטיה הקוגניטיבית מסוג "הטיית האישור"); תפיסה שגויה של תפקיד הפרקליט בשירות הציבורי, שעיקרה חתירה להרשעה ולניצחון משפטי בכל מחיר, על חשבון חתירה מתמדת לבירור האמת ולהימנעות מהרשעת חפים מפשע.[25]
מן הראוי, אם כן, כי הפרקליטות תערוך בדק בית מעמיק, לא רק לגבי תיק זדורוב עצמו ואופן הטיפול בו, אלא גם בהקשרים רחבים יותר של תהליכי העבודה וקבלת ההחלטות הנהוגים בה. אופן התנהלות המכון, כנגד זאת, ראוי להערכה ולשימור לעתיד לבוא.[26]
הערות שוליים
[1] תפ"ח (מחוזי נצ') 502/07 מדינת ישראל נ' זדורוב (נבו 30.3.2023) (להלן: עניין זדורוב). [2] שם, פס' 42, 44, 126–130, 133–149 לפסק דינו של סגן הנשיאה קולה; פס' 168–174 לפסק דינו של השופט צרפתי. [3] שם, פס' 687–706 לפסק דינה של השופטת נסים-שי. מעניין לציין כי השופטת ניסים-שי בחרה שלא להתייחס כלל לאמור בחוות דעתו של קוגל, או לדברים שעלו בחקירתו הנגדית, והתמקדה בפסק דינה רק בחוות דעת ובעדות מומחה התביעה. [4] מ"ח 6881/19 זדורוב נ' מדינת ישראל, פס' 188 להחלטת המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר (נבו 11.5.2021) (להלן: מ"ח זדורוב). [5] דרכי עבודתה מוסדרות בחלקן בנהלים פנימייים בלבד. כך, למשל, מוסדרת התנהלות הפרקליטות מול המכון בהנחיית פרקליט המדינה 14.19 "ממשקי העבודה מול המכון הלאומי לרפואה משפטית" (מעודכנת ליום 16.12.2019). [6] כגון (אלה הרלוונטיים לענייננו): חקירת סיבות ומנגנון המוות, לרבות מועד התרחשותו וסוגי החבלות בקרבן; סיוע בחקירת מקרי פשע חמור, כגון רצח, באמצעות בדיקות דנ"א ומציאת קשר בין ממצאי הזירה לגופה ולמעורבים באירוע; בדיקת גופות בזירה בה נמצאו; מתן עדות בבתי משפט – "המרכז הלאומי לרפואה משפטית (אבו כביר)" אתר משרד הבריאות). [7] הוועדה לבדיקת המכון לרפואה משפטית דין וחשבון 3, 51 (2001). הדוח, בראשות השופט בדימוס סגלסון, נכתב בעקבות אי-סדרים שהתגלו בפעילות המכון בראשות פרופ' יהודה היס. [8] נבת"מ 5/15 דין וחשבון בעניין התנהלות הפרקליטות מול המרכז הלאומי לרפואה משפטית (מאי 2017). באופן תמוה למדי, הדוח אינו ניתן כיום לאיתור ברשת, אף לא באתר נציבות הביקורת בו מפורסמים דוחות אחרים שלה , ולא ברור באיזו מסגרת, אם בכלל, פורסם לציבור. תמיהה זו עוד מתגברת לנוכח קביעת השופט הנדל בדחותו את עתירת הפרקליטים שדרשו למנוע את פרסום הדוח, לפיה הביקורת, ודאי זו המערכתית, מחייבת פרסום – בג"ץ 2683/16 פלוני נ' נציבת הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות (נבו 8.12.2016). מכל מקום, בנסיבות אלה נאלצתי, בלית ברירה, להתבסס בעניין זה על דיווחים מוצלבים של כתבי משפט שקיבלו את הדו"ח לעיונם ביום בו פורסם: משה גורלי "דוד רוזן עשה לדו"ח של גרסטל נתיחה לאחר המוות" כלכליסט (28.5.2017); טובה צימוקי ורונן ברגמן "דו"ח: הפרקליטות הסתירה ממצאי נתיחה שיכלו להביא לזיכוי" Ynet (28.5.2017); חן מענית "ליקויים בהתנהלות הפרקליטות מול המכון לרפואה משפטית" גלובס (28.5.2017). [9] משרד הבריאות המלצות הוועדה לבחינת מצב הרפואה המשפטית בישראל (2018). [10] שם, בעמ' 70–84. [11] שם, בעמ' 74. [12] שם, בעמ' 85. [13] אדריאן פילוט "סוף המונופול: יוקם מכון רפואה משפטית נוסף" כלכליסט (11.3.2019). [14] הוועדה הציבורית למניעות הרשעות שווא ותיקונן דוח ביניים: ראיות פורנזיות 10–18, 58–61 (31.3.2021). [15] מ"ח זדורוב, לעיל ה"ש 4, פס' 88, 194. [16] בנימוקי הענקת האות צוין כי הוא ניתן "בהוקרה על דבקות יוצאת דופן וחסרת פשרות באתיקה המקצועית, על חשיפת עוולות ועיוותים, תוך נכונות לשלם מחיר אישי כבד, ועל מאבק בלא מורא נגד ניסיונות של גורמים במערכת השלטון לטייח ולהעלים ראיות... היה לאות ומופת לעובדי הציבור החושפים סיאוב ושחיתות במערכות הניהול" - "אבירי איכות השלטון לשנת 2007" אתר התנועה לאיכות השלטון. [17] מבחר מאמירות שהטיחה התובעת בקוגל במהלך חקירתו הנגדית: "כשאתה מעיד כעד הגנה... עולה שאין לך בעיה לעוות נתונים... להסתיר מידע... להעלות תזות חסרות שחר וסיכוי... לא לקרוא חומר חקירה, להתייחס רק לחלק מהם באופן מניפולטיבי, זה דפוס העבודה שלך כשאתה מגיע כמומחה הגנה?... כשיש לך מי שמשלם... עם תוצאה נדרשת אתה יודע בדיוק מה לכתוב, אתה מכוון את התוצאה שלך וככה זה כשאתה מעיד מטעם ההגנה... אתה עונה לתוצאות המזמין... אין גבולות... זה מה שאני מדגישה לאורך כל הדרך". בהמשך עימתה התובעת את קוגל עם שורת פסקי דין שניתנו בעבר בתיקים אחרים, בהם נמתחה ביקורת על חוות דעת שהגיש. מעבר לבעייתיות המובנת העולה מרוח הטיעון הזה של התביעה כלפי קוגל, יש לציין כי בדברי התובעת נפלה גם טעות עובדתית: קוגל לא קיבל כל תשלום מן ההגנה בתמורה לחוות דעתו ולעדותו במשפט, שניתנו במסגרת תפקידו כמנהל המכון. ראו תגובתו לעניין זה במסגרת עדותו: "אף אחד פה באולם הזה לא עובד בהתנדבות, רק העד שעובד מטעם ההגנה עובד בהתנדבות, גם עכשיו אני לא מקבל שום כסף, אני עובד מדינה". על משמעות העובדה הזו אעמוד בהמשך. ראו פרוטוקול הדיון מיום 6.4.2022 בתפ"ח (מחוזי נצ') 502/07 מדינת ישראל נ' זדורוב (זמין כאן: "עדותו של ראש המכון לרפואה משפטית – ד"ר חן קוגל" האמת היום, ללא מספור עמודים) (להלן: פרוטוקול הדיון). למרבה הצער, הפרוטוקול הרשמי אינו זמין ברשת, ולכן נאלצתי להסתמך כאן על מקור פרטי זה, עם כל הזהירות המתחייבת והמגבלות הנובעות מכך. האמור בנוסח הזה נתמך, מכל מקום, גם בדיווחי כתבי משפט בסמוך מיד לאחר הדיון. ראו, למשל: ברוך קרא "משפט זדורוב – הפרקליטות התברברה בכיכר קוגל ונכשלה בטסט" וואלה! (7.4.2022); אחיה ראב"ד "הרופא המשפטי הבכיר העיד לטובת זדורוב: 'התנהלות התביעה – שערורייה" (7.4.2022) Ynet . [18] קוגל ציין כי "אמות המידה לא משתנות בהתאם למי ייעזר בחוות הדעת שלנו... חוות דעת שלנו לא מיועדת להגנה או לתביעה... עומדת בפני עצמה - אם היא נוחה לתביעה יוגש כתב אישום ונהיה עדי תביעה ואם היא נוחה להגנה אז כנראה לא יוגש כתב אישום... הייתי נותן את אותה חוות דעת אם היית מבקשת אותה... עד שהגעתי לחברה הפרטית שלי הייתי בטוח שאני הרופא המשפטי הכי טוב בעולם... מעולם חוות דעת שלי לא נדחתה. עברתי לחברה הפרטית... ולקחתי רק מקרים שאני מאמין בהם... קיבלו כעשרה אחוז מחוות הדעת שלי ובשאר הפעמים גלגלו אותי... חזרתי למכון לרפואה משפטית - מקבלים כמעט את כל חוות הדעת שלי... התביעה משבחת אותי בפני בתי המשפט ואומרת כמה אני ישר... כשלא הייתי במכון... גידפתם אותי... עשיתם לי את המוות ועכשיו אני שוב במכון... אבל אני מעיד מטעם ההגנה אז עוד פעם אני לא אמין.... מה לעשות עם חוות דעת שכתבתי עבורכם? אולי כדאי להגיד את זה גם במשפטים שאני עובד עבור התביעה. כאשר אני עם ההגנה אז אני שקרן וכאשר אני עם התביעה אז אני דובר אמת וישר... אני... ישר בכל המקרים. גם אם הייתה איזושהי ביקורת של בתי המשפט, זה קורה לכל עד מומחה" - פרוטוקול הדיון, שם. [19] פרוטוקול הדיון, שם. [20] עניין זדורוב, לעיל ה"ש 1, פס' 135 לפסק דינו של סגן הנשיאה קולה. [21] שם. [22] ראו, למשל, ניתוחה של גרסטל, שמיסגרה את התייחסות הפרקליטות למכון כאל "גוף שנועד לשרת את התביעה" – גורלי, לעיל ה"ש 7; ניר חסון "מומחים: המכון הפתולוגי אינו אובייקטיווי" הארץ (6.11.2006); עמרי אסנהיים "מכונת ההרשעות של המכון לרפואה משפטית" עובדה – Mako (24.12.2015). [23] פרוטוקול הדיון. [24] שם. [25] אמנם באיגרת שהפיץ פרקליט המדינה לעובדיו בעקבות זיכוי זדורוב, ציין כי "הרשעה אינה ניצחון וזיכוי אינו הפסד - חקר האמת הוא העיקרון היחידי שהנחה ומנחה אותנו. כך היה וכך יהיה". ראו: "יערערו על זיכוי זדורוב? פרקליט המדינה שלח איגרת מיוחדת לפרקליטות" מעריב אונליין (30.3.2023). אולם, במבחן המעשה, ספק רב אם במקרה זה אכן שימשה התפיסה הזו נר לרגליה של הפרקליטות. [26] בהודעת דוברות שפרסם המכון בתום משפט זדורוב, צוין כי הוא רואה את תפקידו לתת חוות דעת פורנזיות בהליכים משפטיים, כדי לסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת והביע סיפוק על כך שחוות הדעת שניתנו מטעמו תרמו למכלול הראיות שהובילו לתוצאת ההליך. וקוגל עצמו סיכם את הדברים: "במשפט זה מודגמת חשיבות היותו של המכון לרפואה משפטית גוף עצמאי ובלתי תלוי שיש בידו את הידע והיכולת המקצועית לתת מענה בסוגיות פורנזיות. המכון ימשיך לתת את חוות הדעת ללא מורא וללא משוא פנים״. "בעקבות ההכרעה במשפטו של רומן זדורוב: הודעת המכון הלאומי לרפואה משפטית" אתר משרד הבריאות (30.3.2023). ראו גם: רונן ברגמן "הזיכוי של זדורוב, הניצחון של המכון לרפואה משפטית" Ynet (2.4.2023); רונן ברגמן "עדותו של ד"ר קוגל במשפט זדורוב מוכיחה: הוא לא שפוט של הפרקליטות" Ynet (7.4.2022).
גרסה ראשונה של המאמר פורסמה (7.5.2023) במסגרת ICON-S-IL Blog
Comments